על הַכַּוָּנָה

איתן היקר וכל מי שעשוי להתעניין, (למיטיבי לכת 🙂 )

הדהרמה שלימד הבודהה במקורה היא דרך מעשית ובהחלט לא פילוסופית-הגותית של שינוי והתמרה מכוונים ומודעים. שינוי והתמרה שהם תרפויטים ומטאפיזיים, והמדיטציה בישיבה היא אך ורק אמצעי, הגם שאחד מהעיקריים שבהם, בתוך המכלול הגדול הזה של מה שהבודהה בדרשותיו קרא לו צִ׳יטָּה-בּהָאוַנָא, או בעברית – אימון-טיפוח-פיתוח התודעה. ככזו, התורה שלימד הבודהה באה לענות ולתת מזור לסבל שהוא ממשי קודם כל ברמה של תחושה ושל רגש, ולטפל בקשר שלהם עם תפישותנו השכליות/מושגיות השגויות, שכן כל אלה כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה. אין פה עניין פילוסופי per ce, אלא זהו עניין קיומי ממש. איך להפוך מיצורים שברגיל תופשים את חייהם, פנימה בתוכם, החוצה מסביבם ואת האינטרקציה ביניהם כסבל מתמשך ומתמיד, ליצורים שיתפשו את חייהם כאושר ושמחה מתמידים, מתמשכים וברי-קיימא. אני לא נכנס כאן כרגע לשאלה האם דבר כזה אפשרי בכלל, אלא מציג את המצב מנקודת מבט של הדהרמה עצמה.

ככזאת, בוודאי ובוודאי שיש לדהרמה שלימד הבודהה, ולמדיטציה בישיבה כחלק ממנה, מטרה ותכלית. ולא רק שיש סיבה ותכלית, גם לא יכול להיות אחרת, ולא משנה עד כמה מישהו ינסה להפוך את הבודהה והדהרמה על ראשם, זה לא יקרה. אף אדם, וזה כולל את דוגן בעצמו, לא היה מתרגל את הדהרמה לולא רצה לפתור את הבעיה הגדולה של ׳הלידה והמוות׳, כפי שקראו לכך אבות הצ׳אן הקדמונים. הביוגרפיה של דוגן, מספרת לנו בדיוק את זה.

עניין נוסף הוא, שהדרך לפיתרון והפיתרון עצמו שמציע הבודהה כפי שהוא מוסר בדהרמה שלימד, מצויים בתחום השינוי וההתמרה של התודעה אל מצבים שונים, גבוהים יותר, ועד למה שאנחנו קוראים לו בבודהה-דהרמה – שחרור מסבל, התעוררות ו/או התעוררות מוחלטת, שלמה ומושלמת – הבודהיות בכבודה ובעצמה. במילים אחרות, המדיטציה בישיבה, כחלק ממערך שלם של תרגולים שונים, נועד להשיג בדיוק את אלה. במצב התודעה הרגיל שלנו, ולא משנה עד כמה שאיפתנו ומשאלת לבנו תהיינה כנות, לא נוכל לעשות שום דבר כשלעצמו וזאת משום שהתודעה במצבה הרגיל הינה חסרת יציבות כמעט לגמרי, מקפצת ללא הרף ממחשבה למחשבה, ולרגש ולדמיון ולרעיון שוב ושוב ושוב, ובו בזמן מדמיינת והוגה דברים שונים לחלוטין. במילים אחרות: את כל הפרקטיקה הבודהיסטית יש לראות קודם כל מנקודת המבט של ההבנה שאנחנו עוסקים פה באופן מכוון ופעיל בשינויים של מצבי תודעה. הניסיון להבין את הדהרמה מנקודת מבטה של התודעה במצבה הרגיל יוביל במקרה הטוב למסקנות שתהיינה נכונות רק באופן חלקי ומקוטע, ובמקרה הגרוע למסקנות תועות, טועות ושגויות לחלוטין.

עוד עניין הוא, וזהו עניין שמפוספס כה רבות בין תלמידי בודהיזם וזן באופן כללי: ההקשר, או ההקשרים בהם הדרכות מסוימות נמסרות. כלומר, למעט מס׳ מצומצם ביותר של הדרכות שתהיינה יפות לכל תלמיד ולכל מצב, אף הדרכה לא תהייה הדרכה שהיא הוראה מוחלטת. הדרכות שונות נועדו לפתור או להתגבר על נסיבות מקשות שונות – אישיות של כל תלמיד ותלמיד באופן ספציפי וכלליות – של מס׳ גדול של תלמידים או של ציבור גדול בבת אחת. דוגמה למקרה השני: בסין בה רוב המאזינים והתלמידים של הבודהה-דהרמה היו משכילים ומלומדים, הן בכלל והן ספציפית בדהרמה, ההדרכה לזרוק/לקרוע/לשרוף את הכתבים היא ההדרכה המתאימה; אבל לאדם שאין לו צל של מושג ירוק בבודהה-דהרמה אין זו ההדרכה המתאימה. או כשמורה מלמד קבוצה של תלמידים אחוזי אובססיה להשיג את ההארה ש- ׳אין מה להשיג׳ – זו תהיה ההדרכה המתאימה, אולם כשמורה מלמד חבורה של תלמידים נרפים ו/או בורים בוודאי שזו לא תהיה ההדרכה המתאימה. הדברים שאני מתאר יהיו יפים גם ברמה האישית: ההדרכה תינתן באופן אישי בהתאם למצבו של התלמיד. אם יהיה בור, המורה יורה ללמוד את הכתבים; אם הכתבים השתלטו על תודעתו, המורה יורה לתלמיד להרפות מהם. אם התלמיד יהיה עצלן בתרגוליו – המורה ידרבן אותו ואם השיגעון להישג יאחז בו המורה יאמר לו שאין מה להשיג. בקיצור איתן, הניסיון לתאר את הדרכות הזן בצורה שתיארת הוא פשוט אינו נכון.

באותו עניין: מכיוון שהיום אנחנו נמצאים בעידן בו מידע רב מצוי לכל, וזה כולל הדרכות שניתנו ע׳׳י מורה לתלמידיו, ייתכן שמלכתחילה לא התכוון שיופצו בציבור שאינו מצוי בעומק העניינים. נדמה לנו בטעות שאנחנו אלה התלמידים שדוגן מדבר אליהם, אולם לא כך הוא הדבר: דוגן לא מדבר לציבור של אנשים שכמעט רובו בור גמור בבודהיזם ובמדיטציה, שנתונים רוב הזמן תחת שלטונם העריץ של גחמותיהם ותשוקותיהם של מה שרק נעים להם ושל מה שבא להם, והמשמעת העצמית שלהם קרובה לאפס, אלא דוגן מדבר אל אנשים שחיים במשמעת נזירית, אנשים שרובם כבר מצויים עמוק בדהרמה, או שלפחות יש להם את הרצון הכן לחדור אל עומקה של הדהרמה, אנשים שההתעוררות והשחרור הם משאת חייהם, אנשים שחייהם מוקדשים לתרגול ולימוד הדהרמה. אנשים שהמדיטציה שלהם ארוגה בחיי היום-יום שלהם, ואינה אך אירוע בדיד שאינו קשור כמעט לכלום בשאר חייהם כמו אצלנו, התלמידים המערביים שמחפשים כסת׳׳חים לבורותנו ועצלותנו – לא פחות מאשר בתוך הזן עצמו! זו גם הסכנה במדיטציה בישיבה כפי שאתה מתאר ומסביר אותה: היא לא קשורה לכלום; מלבד מתי מעט המשוגעים לרעיון המדיטציה בסופו של דבריו היא ננטשת מכיוון שבאמת בסופו של דבר היא חסרת כל ערך. בשביל רוב האנשים, מדיטציה בישיבה היא תהליך בלתי נעים. בשביל שיהפוך לנסבל, צריך להתאמן בו עוד ועוד, וכדי שיהפוך לנעים ממש, צריך כבר להיות מיומנים מאוד; על אחת כמה וכמה עוד יותר כדי שראייה חודרת ותובנות יופיעו. זאת ועוד: אם המדיטציה בישיבה לא נתמכת ומוזנת מחוצה לה באימון וטיפוח יומיומיים של כללי המוסר והאתיקה והשלמויות הרי שלא תהיה שום הטבה ממשית בחייו של המתרגל. וזה מביא אותי לשאול השאלה המעשית לחלוטין: בשביל מה לשבת במדיטציה לשם הישיבה במדיטציה? אפילו הדברים שאתה מסביר ברשומתך לטובת העניין הזה, אינם הישיבה במדיטציה למען עצמה.

בהמשך דבריך ומסקנותיך הופכים לתמוהים. אתה כותב: ״אסכולות הזן, עליהן כתבתי כאן לא פעם ולא פעמים, לא הגדירו את תרגול הישיבה כאמצעי בעבור הישג כלשהו בעתיד, אלא כעֶמְדָּה בהווה…״ (וממשיך לחזק את טענתך בהמשך דבריך), ואני שואל את עצמי האם דבריך יכולים להעיד על כלל אסכולות הזן? מניסיוני האישי לא. אסכולות הלין-צ׳י וצאצאיתה היפנית הרינזאי – מאוד מכוונות השגיות והדבר ניכר בדרך בה המורים מדרבנים את תלמידיהם בתרגול הטכניקה המדיטטיבית של הקואן או ׳ראש-המחשבה׳ (סינית: hua-tou. יפנית: (wato. שוב: ההדרכה המגדירה את הישיבה במדיטציה לשמה או את הקידה לשמה הינה תלויית הקשר כפי שתיארתי קודם לכן, ולא הדרכה קטגורית היפה וטובה לכל תלמיד ובכל מצב. מה שאתה מתאר הוא בעיקר את הסוטו-זן היפני, והוא אינו חזות כל הזן. לכן, למרות שמשתמע מדבריך שאסכולה זו היא המאפיינת והדומיננטית ביותר את הזן – זה פשוט לא נכון. ברצוני להזכיר לך את הדרכותיו וכתביו של מורה וחכם הזן הקואין זנג׳י, המייצג הגדול של הרינזאי-זן היפני, ולדעתי חשיבותו אינה פחותה מזו של דוגן; הוא ביקר בחריפות את עצלותם של חסידי הסוטו-זן של זמנו, את הבנותיהם השטחיות ואת המדיטציה הריקנית (לא הריקה!) שעסקו בה, שלא נבעו ממנה שום תובנות אמיתיות וברות-קיימא, ושהסטורי והקנשו היו מהם והלאה. בקיצור, ישנם עוד קולות מלבד אלה הנשמעים ברשומותיך והם לא פחות עזים וחשובים מהם. שוב, למקרא דבריך משתמע שהישיבה לשמה במדיטציה סטייל הסוטו-זן היא תמצית ומהות הזן, אבל באמת לא כך הוא הדבר.

לצערי, מסיבות שונות, אין ביכולתי לגעת בכל נקודה ונקודה שהעלית. רק אציין לפני שאגע בנקודה חשובה נוספת ברשומתך שתהיה האחרונה מבחינתי, שככל שהתקדמתי בקריאת דבריך אי נוחותי הלכה וגדלה, ובמיוחד כשקראתי על *האבולוציה* שעברה לכאורה הפילוסופיה הבודהיסטית. זוהי הנקודה האחרונה אליה אתייחס בתגובתי. כשמדובר באבולוציה לכאורה של הפילוסופיה הבודהיסטית, אנחנו מניחים במובלע ובנרמז מס׳ הנחות שאת כולן ארצה לערער: ההנחה הראשונה היא שיש כביכול משהו נחות יותר בבודהיזם הקדום ביחס לבודהיזם המאוחר. הנחה זו היא הבל גמור, ויוכל להעיד על כך כל אחד המכיר את הקאנון הפאלי היטב. הדרך הרוחנית כפי שלימד אותה הבודהה בקאנון הפאלי היא שלמה מתחילתה ועד סופה, מוסברת בפרוטרוט, מוסברת היטב וניתנת ליישום מעשי. אין צורך להוסיף עליה דבר ואין צורך לגרוע ממנה דבר. היא עמוקה ורחבה לאין שיעור, פעמים הרבה יותר מדרשות שהופיעו אחריה. כאן אני מגיע להנחת יסוד מובלעת אחרת בדבריך והיא, שהמהאיאנה היא כביכול מאוחרת בזמן לקאנון הפאלי. זו הבנה שמיזה זמן מה יש עליה חולקים, וזאת משום שתי סיבות: האחת היא שדרשות מהאיאניות הופיעו עוד הרבה לפני שהקאנון הפאלי הובא לכלל גיבוש סופי, והסיבה השניה היא שאנחנו פשוט לא יודעים מה לימד הבודהה עד שהנזיר אננדה המכובד הפך לעוזרו האישי, והוא זה שמסר לנו את השיעורים מזכרונו. לכן כשמישהו מדבר על אבולוציה של הפילוסופיה הבודהיסטית, הכוונה היא להתפתחות מסוימת שלה שהתרחשה לאורך ציר זמן ליניארי כלשהו, ובהחלט לא בטוח שיש התפתחות כזו. הנחה מובלעת נוספת היא שתופעה מסוימת במקורה היא פחותה באופן כלשהו המתפתחות מאוחרת יותר שלה, אולם אין זה מחייב שכך יהיה המקרה: פעמים רבות דווקא מתרחשת דה-בולוציה. לדעתי, הדרך בה היום מלמדים זן-בודהיזם, היא בדיוק שיאה של הדה-בולוציה שהתחילה כבר כמה מאות שנים קודם לכן ושעליה התריע מרות מורה הזן הקואין. הנחה מובלעת אחרת היא (בציטוט חופשי של דבריך) ׳הגשמה בתוך העולם vs הגשמה מחוץ לעולם׳. פה יש מילכוד 22 גדול מאוד: מהו בדיוק אותו עולם שיש להגשים בו או להשתחרר ממנו? מנקודת מבטה של התודעה, אלה הם רק מצביה המשתנים, ולכן מלכתחילה לדבר על *בתוך* העולם או *מחוץ* לעולם אלה הן שגיאות שבתפישה. יש רק הגשמה. לא בתוך ולא בפנים, לפעמים עכשיו פעמים אחרות אחר-כך, ולפעמים המורים שבאו אחרי הבודהה יותר בלבלו את המוח מאשר הועילו, או שלמרבית הצער הגדול לא הובנו, לא להלכה ולא למעשה. כך הגענו לעת המודרנית בה הזן-בודהיזם ברובו מקושט נוצות בוהקות, אבל עקר ומסורס מכל יכולת טרנספורמטיבית אמיתית. זומבי-זן ולא זן חי באמת.