חודש: מרץ 2017

לאחרונה קראתי את ספרו החשוב של פרופסור דייל רייט: Philosophical Meditations on Zen Buddhism. הדבר גרם לי לחשוב ביתר שאת על כמה סוגיות שנוגעות לטיבה של מלאכת הפרשנות והיכולת לעמוד בפני מחלוקת, בכל הקשור לקולות המגוונים שמקיימים את ההגות הבודהיסטית לדורותיה.

חלק גדול מהעיסוק בפילוסופיה הבודהיסטית – על גווניה וזרמיה – הוא במחשבה על אודות אופני הניסוח לדהרמה ותמונת העולם הבודהיסטית עצמה. מעין מטא-פילוסופיה, בה הפילוסופיה הבודהיסטית בוחשת ומפרטת את ההיבטים השונים שמופיעים בה לאורך הדורות. הפעילות הזו, שניתן להגדירה כפעילות פרשנית, משמשת כזרז ליצירת רעיונות חדשים, כמו גם לערעור על רעיונות מוקדמים.

יפה לראות כי ההיסטוריה הבודהיסטית עצמה מראה כי מחלוקת אינה פגם בשיח הדהרמה, אלא ביטוי נוסף לריבוי המובנים האפשריים לה. מכאן, שהשאלה בדבר עקביותה של דהרמה הינה מלאכותית במידת-מה לחיותה ולמופעיה לאורך הדורות. בעוד ישנם ניסיונות כנים ליצור רושם של עקביות ומסר אחיד, הדהרמה (על כל זרמיה) זולגת ושוצפת מעבר לכל הגדרה סגורה.

ראו למשל את המתודה הרדיקלית של "תשובות ושאלות" בין מורה לתלמיד בעולם הצ'אן. אין זו מסגרת רציונלית שנועדה להביא את התלמיד למסקנה וודאית כלשהי (למשל בדבר 'הדרך הנכונה'), אלא מרחב דיאלוגי שמאפשר את פריצתן של הנחות יסוד, דעות והשקפות, ובכך משיב את הנוטלים בו חלק לפסיעה רעננה יותר, וערה יותר בדרכם. ניתן אף לומר כי הדיאלוגים האלה הם עצמם "תרגול במחלוקת".

ובכל זאת, כיצד אנו מבינים את תהליך הפשרנות הפנים בודהיסטי? האם יש "בודהיזם נכון לעומת לא נכון" האם ישנה אמת מידה אחת הכרחית לדהרמה? האם הכל פרוץ, או שמא הכל שב אל הקאנון הפאלי? שאלות גדולות בהחלט.

ישנם קולות שגורסים כי מאז ימיו של הבודהה שאקימוני קיים רצף נהיר ומוגדר של מסורת מהימנה, ומכאן גם סמכותה על יתר המסורות המאוחרות לה. כאן, דרשותיו של שאקימוני מובנות כאוצר ידע שמכיל את הדהרמה כולה, ואילו פעולת הפרשנות מובנת כהבהרת התוכן שניתן בהן ולא כיצירת תוכן חדש. הפרשנות היא מעין שחזור של הידע הראשוני, ולכן הסמכות היא של הקולות המוקדמים והגלויים ביותר (בין אם אוראלית ובין אם טקסטואלית).

עמדה זו הינה שמרנית למדי. לרוב היא תוחמת את הדהרמה לתוכנו של הקאנון הפאלי. בנוסף, המחלוקות הרעיוניות, הדעות השונות ואף הקולות הספקניים, נתפסים כביטוי לחוסר הבנה, ולא כתגובה טבעית לאוצר ידע ראשוני. ניתן לומר כי העמדה השמרנית מבינה את הפרשנות כפעולה משחזרת אך לא מחדשת, והדבר מבנה תפיסת סמכות מובלעת אשר מפרידה בין מקורות הידע (שאקימוני) לבין קולות מאוחרים המגיבים להם (למשל: הבודהיזם המזרח אסייתי). על הפרשן להבהיר את תוכן הדרשות ומשמעותן. לא לאתגרן.

החולשה של עמדה זו היא בהתעלמותה מעובדת המחלוקת. התעלמות מכך שההיסטוריה הבודהיסטית היא עצמה מחלוקות על גבי מחלוקות (כמו גם עשית שלום על עשית שלום), זהו שיח ער ורב-פנים, אשר במקרים רבים ערער על הנחות יסוד מרכזיות (ראו למשל ביקורתו של נגרג'ונה אודות הסרווסטיוואדה, או מעט לפניכן – התהוותה של קבוצת המהאסמגהיקה). כך שהעמדה השמרנית, אשר מגבילה את הידע למקורו הראשוני, היא עמדה חלשה מפני שהיא במגננה מתמדת.

דרך אגב, אחת החולשות של כל עמדה שמרנית היא הצורך בהנמקה מתמדת והתמודדות עם עובדת קיומה של מחלוקת. שכן, בעצם פנייתו של אוצר ידע אל קהלו (ובהיסטוריה הבודהיסטית הקהל הינו רב קולות ושפות), ישנו חיכוך מתמיד בין הסמכות הסגורה לבין ערעור מתמיד הגורם לפריצתה. כמובן, אחד מהגורמים האלה – אשר מובילים לפריצת העמדה השמרנית – הוא מעשה התרגום אשר מעביר ומתמיר רעיונות ממערכת לשונית אחת למערכת מארחת.

עמדה פרשנית מרוככת יותר היא זו הרואה, למשל, בקאנון הפאלי את המקור הראשוני לדהרמה, אך סוברת כי יש מקום חשוב לא פחות להתפתחויות שהתרחשו לאורך הדורות עם הנדידה מזרחה. כאן ניתן להגדיר, ובצדק, את אוצר הידע הראשוני כזרע הכרחי, אך הפירות שעולים ממנו אינם פחותים, וודאי שאינם בחזקת טעות או פגם. ראוי להדגיש כי עד היום, בכל האסכולות הבודהיסטיות באשר הן, אין מחלוקת בדבר חשיבותו של אותו גרעין מקורי, הלא הוא סיפור חייו של הבודהה ודרשותיו. הדהרמה אינה מתנתקת ממקור הידע הראשוני, אך לא מגבילה את השיח לבלעדיותו.

עמדה זו מבינה את מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי של דעות והשקפות חדשות על ידי תלמידי הבודהה לאורך הדורות. אך יותר חשובה מכך היא העובדה כי קדימות בזמן אינה נותנת לגורם מסוים שום סמכות מיוחדת על מהותה של הדרך.

כאן מובנת תורת הבודהה כתהליך מתמשך ורב-פנים, מסורת עשירה, אשר נרקמת באמצעות פעולת הפרשנות המגוונת. הפרשנות היא חלק מהמתודה בה הדהרמה חיה. במובן זה, הסמכות הדתית אינה עומדת ביחס לידע שניתן בעבר, אלא ביחס ליעילות, עומק, יצריתיות ותואם למצב ההווה. לא בכדי "אמצעי מיומן" הפך להיות ביטוי מרכזי הן לחכמה הן לחמלה.

עמדה פרשנית רדיקלית אף יותר, היא זו הגורסת כי ריבוי הקולות הבודהיסטיים השונים, הדעות וההשקפות המגוונות, המחלוקות והערעור המתמיד – הם בעצם מהותה של הדהרמה. הריבוי והשינוי הם המהות של הדרך, ולכן הפרשנות יכולה להיות רדיקאלית מאד וכלל אינה מוגבלת לאוצר ידע ראשוני.

זו עמדה פלורליסטית מאד, אשר רואה בקאנון הפאלי נקודת מוצא חשובה, אך ככזו הכוללת והמחייבת את קיומן של דעות מגוונות ואף מחלוקות. בגישה הזו, פרשנות מובנת ככינון של תוכן ולא רק כשחזור של תוכן שניתן בעבר או הבהרתו. הפרשנות היא פעולה מכוננת, המאפשרת את הפשר האחד בסיטואציה נתונה, תוך ידיעה שאין בנמצא פשר בלעדי לכל הסיטואציות.

את העמדה הפרשנית הרדיקלית הזו ניתן להגדיר כבעלת חמלה גדולה הן לדהרמה והן לקולותיה השונים ומחלוקותיה. כאן, הסמכות לפרשנות דברי הבודהה ניתנת לכל אדם, וההתנסות הפרשנית היא-עצמה מגע חי עם הידע המוקדם. אם להשתמש בדימוי ידוע הלקוח מכתבי הרמב"ן, עבודת הפרשנות היא הסרת הלבוש מהטקסט המקורי וגילויו בלבוש אחר. ואין לדבר סוף.

–