לא רחוק מכאן, שעת נסיעה מת"א, אנשים רבים נותרים בלא מי שתייה ותשתיות תברואה בסיסיות. נוסף על כך, ישנו איום חוזר ונשנה על בתיהם, גידוליהם ובתי הספר המעטים המשמשים אותם. כן בהחלט – זה קורה כאן. ממש כאן מעבר לפינה. ובמשך עשרות שנים. בצורה שיטתית ומחושבת. ולמרות זאת, רובנו לא רואים ולא שומעים. "אין מה לעשות. אלה אילוצי הביטחון". זו התשובה השגורה. ויש המוסיפים: "אם לא טוב להם שילכו לירדן". חומת ההפרדה היא חומת ההכחשה.
בתחילת השבוע הצטרפתי לסיור שאורגן על-ידי אביב טטרסקי ושלומית לפיד מ"דהרמה מעורבת חברתית". הסיור הוקדש להיכרות עם שתי קהילות בדאיות-פלסטיניות בצפון בקעת הירדן. דהרמה מעורבת חברתית החלה לפעול במרחב הזה בשנה האחרונה, בנוסף לפעילותה החשובה בכפרים דיר איסתיא ואל-ולאג'ה. הפעילות כוללת פינוי הריסות מבנים שהמנהל האזרחי הרס, ליווי רועי צאן כדי שלא יותקפו בידי מתנחלים ופניות לגורמים שונים כדי לעצור אימונים צבאיים בכפר אל-עקבה שנמצא בעומק שטח-אש.
הסיור החל במפגש עם תושבי ח'רבת אל-חילווה. אלו הם בדואים הגרים באוהלים ובפחונים, ומתפרנסים בעיקר מחקלאות וגידול חיות משק. כמוהם, על פי הערכות, ישנם כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות קטנות. נוסף על כך, באזור (המוגדר כשטח C) ישנם כ-9,400 מתנחלים ב-37 התנחלויות (כולל שבעה מאחזים).
ישראל לא מאפשרת לקהילות הבדואיות הנפקת היתרי בנייה או את הקמתן של תשתיות תברואה בסיסיות. גם נטיעת עצים (אפילו למען מחסה מהשמש) אינה מאושרת. הקהילות הבדואיות מודרות מאדמותיהן, במה שאינו אלא סיפוח דה-פקטו של בקעת הירדן וצפון ים המלח למדינת ישראל.
עם זאת, הבעיה החמורה ביותר של קהילות אלה היא מחסור במי שתייה. בעוד ההתנחלויות הסמוכות לאל-חילווה מחוברות לקו המים של חברת מקורות, התושבים הבדואים נאלצים לרכוש מי שתייה מערים פלסטיניות אחרות, לעיתים כאלה הנמצאות בעומק שטח A. המשפחה שעמה נפגשנו, רוכשת את מי השתייה שלה ממכולות שממולאות בערים הפלסטיניות תיאסיר וטובאס. נאמר לנו כי ההוצאה השבועית למשפחה בעבור מים היא כ-400 ש"ח.
בדו"ח "בצלם" לשנת 2011, צוין כי השתלטות הישראלית על מקורות המים באזור צפון הבקעה ייבשה חלק מהבארות הפלסטיניות וצמצמה את כמויות המים שניתן להפיק מבארות אחרות וממעיינות באזור. בשל המחסור במים, הפלסטינים נאלצו לזנוח שטחים חקלאיים שעיבדו בעבר ולעבור לחקלאות המבוססת על גידולים רווחיים פחות. עוד מצוין, כי שליטתה של ישראל ברוב שטחי האזור מונעת חלוקה שוויונית של משאבי המים בין הישובים הפלסטינים או העברת מים ליישובים פלסטיניים מחוץ לאזור, ובקהילות הבדואיות באזור צריכת המים משתווה לזו שנקבעה על-ידי האו"ם כמינימאלית עבור אזורי אסון הומניטאריים.
נוסף על כך, ח'רבת אל-חילווה, בדומה לעשרות כפרים בדואים נוספים בצפון הבקעה (ומאות ברחבי הגדה) שוכנים באזור שהוכרז כשטח אש, חרף העובדה שהישוב נמצא בסמוך לצירי תנועה ראשיים וליד שטחים בנויים ומעובדים בהתנחלויות. בנוסף, תנועתם של התושבים הפלסטינים באדמותיהם נמנעת בשל הגדרתן על-ידי ישראל כ"שמורות טבע", זאת חרף העובדה שאין הן מפותחות ככאלה ואין בהן כלל תנועת מבקרים.
לאחר השיחה עם תושבי ח'רבת אל-חילווה, המשכנו לביקור בכפר אל-עקבה. הכפר, שנמצא כמה קילומטרים מזרחית לעיר הפלסטינית טובאס (שטח A), מנה כ-700 תושבים לפני 1967. מאז התדלדלה אוכלוסיית הכפר, וכיום מספרה עומד על 230 תושבים.
לאחר כיבוש הגדה המערבית הכריז הצבא על שטח רחב, שבתחומיו שוכן הכפר, כשטח צבאי סגור. מאז, מתקיימים בכפר ובסמוך לו אימונים תדירים שכוללים שימוש באש חיה. האימונים, שבמהלכם סגר הצבא כבישים והשחית יבולים, פגעו קשות בשגרת חייהם של התושבים, שחיו בפחד מתמיד, ובפרנסתם. רבים מהם עזבו לערים הפלסטיניות הסמוכות. לפי נתוני "בצלם", במרוצת השנים נהרגו שניים מתושבי הכפר מירי חיילים, וארבעה נוספים, בהם ילדה בת שש, נהרגו כתוצאה מהתפוצצות נפלים. לפחות 38 מתושבי הכפר נפצעו מסיבות אלה.
ראש מועצת הכפר – חאג' סמי סאדק – סיפר כי ל- 95% מבניני הכפר הוצא צו הריסה מהמנהל האזרחי. הצווים הללו כוללים פקודת הריסה לגן הילדים של הכפר (כ-100 ילדים), למרפאה הקטנה ואפילו למסגד. כל אלה אמורים להיהרס מתישהו בשנה הקרובה.
ראש מועצת הכפר, אשר נפצע בנערותו מירי צה"ל כשהוביל את הצאן של משפחתו, הוא דמות שובת לב. הוא סיפר בסבלנות ובפתיחות על התחושות הקשות המלוות את החיים בכפר, את החרדה של התושבים מפני החיילים ואת הסיזיפיות שבמגעים עם המנהל האזרחי. עוד סיפר על מצוקת המים הקשה, וסירובו של המנהל לחבר את הכפר לחברת מקורות. יחד עם זאת, ביקש להבהיר שוב ושוב: "המצב שלנו קשה אבל אנחנו כל הזמן קוראים לשלום". אנשי הכפר קיבלנו אותנו בידים פתוחות ובלב פתוח. הם ביקשו שנספר על המציאות הקשה בה הם חיים.
הסיור הותיר אותנו עם תחושות קשות. בליל של עצב, כעס, תסכול ואף בושה. מה ניתן לעשות? כיצד ניתן לפעול כדי לעזור להם? כיצד ניתן לפעול כדי לשנות את המצב הזה?
כאן אני רוצה לחדד נקודה שכתבתי עליה בעבר כאן (וגם כאן), אך אני מוצא שטוב לנסות ולהבהירה אף יותר: הרצון לעזור ולשנות לטובה אינו הבטחה שכך יהיה. במילים אחרות: אני לא חושב שניתן בפעולה אחת, או אפילו במספר פעולות, לשנות את חייהן של המשפחות הללו מקצה אל קצה, וודאי שלא לשנות את המתרחש בשטחי הגדה מבחינת האלימות הרבה הפושעת בהם. אלו הם תהליכים מורכבים שדורשים עשרות רבות של שנים. כל עזרה חשובה, אך אין תחליף להיכרות ישירה עם המתרחש בשטח. סיוע חומרי יבוא בעקבות כך.
במובן זה, אני מאמין שיש ערך רב לפעולה הישירה והלא-אלימה. כוונתי לכך כי עצם הביקור בכפרים האלה, האינטרקציה עם התושבים במקום – לכל אלה השלכות רבות מכפי שניתן לשער. לשיח ישיר בין תושבי השטחים לבין קבוצות של ישראלים יש השלכות עמוקות, הן פסיכולוגית והן מעשית. המגע הישיר הזה חשוב, ואני מוצא שהוא נקודת מוצא הכרחית עבור כל סיוע אחר שיבוא בעקבותיו.
כל ביקור מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם. לכן אמליץ לכל מי שרוצה לטול חלק בהכרת המתרחש בגדה המערבית, להשתתף בפעילויות של "דהרמה מעורבת חברתית" וכן בפעילויות של הארגונים האלה, האלה והאלה.
למדו על אודות המתרחש. קראו את החומרים המצורפים בקישורים כאן למעלה והשתתפו בעצמכם/ן בסיורים. ישנה בערות גדולה ועיוורון גדול בכל הנוגע למתרחש כאן – מעבר לפינה. אז הנה לנו תרגול בפקיחת עיניים. להסתנוור מאותה השמש שצורבת את מבטם.
–
