חודש: נובמבר 2020

לאחרונה פורסם בכתב העת Asian Philosophy, מאמר שכתבתי על אודות רטוריקת השלילה המאפיינת רבים מכתביו של מורה הזן דוֹגֶן (המאה השלוש עשרה). רטוריקה זו, הידועה במסורות התיאולוגיות המערביות כ- via negativa או כפילוסופיה אפופטית (apophasis), כופרת באפשרותו של ניסוח חיובי של המוחלט או של האלוהות. בהקשר הבודהיסטי, רטוריקה מערערת מעין זו זכתה לעדנה ניכרת במשנת הריקות (סנס. Śūnyatavāda) של נאגרג'ונה בן המאה השנייה, אשר כתביו ומחשבתו השפיעו בצורה עמוקה על האסכולות הבודהיסטיות שנפוצו בתרבויות מזרח אסיה לאחר מכן, ובתוך כך על כתביו של מורה הזן היפני דוגן.  במאמר שכתבתי אני מפרט את הביטויים השונים בהם דוגן ניסח רבים מעיקרי משנתו, ומבאר את מרכזיותה וחשיבותה של רטוריקת השלילה למכלול הגותו. 

למי שיש גישה למאגרי המידע של אחת מהאוניברסיטאות – ניתן לקרוא את המאמר בתצורתו הסופית בקישור זה. למי שאין גישה, הנה קישור לגרסה פתוחה שניתן להוריד. זאת אינה קריאה קלה, אבל לכל מי שאוהב את דוגן ומתעניין בהגותו – אני ממליץ. 

–

במוצאי שבת הבאה, ה-21 בחודש (20:00), יתקיים אירוע פייסבוק-לייב שיוקדש להגותו של א.ד. גורדון וזיקתה למחשבה הבודהיסטית. האירוע הוא פרי יוזמתה של המשוררת נעמה שקד, שבשנים האחרונות עמֵלה בהפצת משנתו מעוררת ההשראה של גורדון. האירוע הוא גם הראשון בסדרה של מפגשים שנועדו לתמוך בפרסומו של ספר שמכנס התייחסויות עכשוויות להגותו של גורדון, ושלמענו כתבתי פרק שעוסק בסוגיית גורדון והמחשבה הבודהיסטית. במפגש יהיה לי הכבוד להתארח לצדה של הסופרת גלילה רון פדר-עמית שכתבה לפני כמה שנים הגיוגרפיה יפה על גורדון. 

א.ד. גורדון יקר מאד לליבי. אני זוכר כיצד לפני כחמש עשרה שנה, קראתי בראשונה ובצמאון את אוסף כתביו, נלהב מסגנונו רב הקסם וחכמתו העמוקה. גורדון היה עבורי ניצוץ שהבעיר את רצוני להעמיק בכתבי אבות החסידות ובעקבות כך – בכתביהם של הלל צייטלין, הרב אברהם יהושע השל והרב אברהם יצחק גרין. כתבים שמלווים אותי עד היום. תמיד החשבתי את גורדון לפניה החומלים של ההשכלה המאוחרת, זו הספוגה בהומניזם ובאקזיסטנציאליזם ולא פחות מכך טבולה בכוחם של הלכה, אגדה וסוד. עם השנים, דמותו ליוותה אותי גם כשהעמקתי בלמידת פניה החכמים והחמורים של היהדות, ובמיוחד במורכבויות שנתקלתי בהן בעת למידת משנתם של הרמב"ם, הרמן כהן, הרב דוד הרטמן וישעיהו ליבוביץ. 

גורדון הוא מורה לדורות. רבות נכתב עליו לאורך השנים וביתר שאת בעשור האחרון (לסקירה שלי לספר יפה במיוחד מבין אלה לחצו כאן). דמותו שימרה את המתח בין חוכמת היהדות וחוכמת העמים, ולא פחות מכך – את המתח האינהרנטי כל כך לתוככי היהדות עצמה, על מחלוקותיה ומבוכותיה. אם לא גורדון, אני משער שהפרספקטיבה שיש לי היום על היהדות לסוגיה היתה שונה מאד. תפקידו כמעין "גשר" בין מזרח ומערב, המפייס בין מחלוקות לשם שמים, בין הפרטיקולרי והאוניברסלי, היה ונותר חיוני. אני חב לו רבות על מילותיו, שעוררו בי סקרנות עמוקה לפילוסופיה השוואתית – תחום שהופך אט אט לעיקר מחקרי. 

ובאשר להתייחסותו של גורדון לבודהיזם, אותיר זאת לדיון שבמפגש בשבוע הבא. כרמז אומר רק שמצד אחד, גורדון הציג ביקורת נוקבת על האידיאל הקדום של ניבאנה, ומצד שני – העריך עקרונות והיבטים אחרים של תורת הבודהה המוקדמת (בכתביו לא התייחס כלל לאסכולות המהאיאנה). על כל זאת ועוד ביום המפגש. 

"כך הם החיים, כך הם בשלמותם: באורותיהם ובצלליהם. אם את אור החיים תבקש, בַּקשהו פה, בתוך הצללים, כי אין אור ובייחוד אין אור חי, בלי צללים. באותם הדברים הקטנטנים, קלי הערך, בקש, דע לבקש, ואם שם לא תמצא, לא תמצא בשום מקום… אלה הם דברים שבלב, שאין לבררם כי אם לרמוז עליהם. אין דופקים בפטיש על הפסנתר ואין קובעים בו מסמרים"

א.ד. גורדון, "מכתב לבנימין קוצ'רבסקי", "כל כתבי א.ד. גורדון", ספר שלישי, ערכו: שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, הוצאת ההסתדרות הציונית, תשי"ז.

–