מתוך מכתב מאת ג'ון קיטס:
יש לי רעיון שאפשר לו לאדם להעביר חיים נעימים ביותר באופן כזה, שמִדי פעם יקרא עמוד איזשהו של שירה מלאה או של פרוזה מזוקקת וישוטט איתו, ויהרהר בו, וזה ישמש לו מוצא למחשבותיו, וישכנע אותו, והוא יתנבא עליו, ויחלום עליו – עד שיתעפש – אם כי מתי יתעפש? לעולם לא. משהגיע אדם לבשלות מסוימת של השכל, יכול כל קטע רוחני נשגב לשמש לו נקודת מוצא בדרכו אל "שניים ושלושים ההיכלות" (כל כיווני המצפן, א"ב). כמה אושר יש במסע התעברות כזה, איזו עצלות חרוצה מופלאה! נמנום על ספה לא יעכבוֹ, ושינה חטופה באספסת תוליד רמיזות שמימיות – פטפוט ילדים יצמיח לו כנפיים ושיח גיל העמידה כוח להניען. […] מגע חסכוני זה בספרים נאצלים אין בו משום אי כבוד לכותביהם, שכן הכבוד שאדם חולק לאדם איננו אולי אלא דבר של מה בכך בהשוואה לתועלת שמביאות יצירות גדולות […].
נראה לי שכל אדם יכול, כמו עכביש, לטוות מפנימיותו את מצודתו שלו באוויר. קצוות העלים והזרדים שמהם מתחילה העכבישה את עבודתה מעטים, והיא ממלאת את האוויר הקפות נאות: לאדם אין צורך במספר רב מזה של קצוות לגעת בהם בקורי נשמתו העדינים, ולארוג שטיח קוסמי מלא סמלים לעין רוחו, רכוּת למגע רוחו, מרחב לשיטוטיו, נבדלות לרווחתו.
(ג'ון קיטס. מכתב לג'ון המילטון ריינולדס. 19 בפברואר 1818. מתוך: ג'ון קיטס: מבחר מכתבים. מאנגלית: דן דאור. ת"א: הוצאת פועלים, הקיבוץ המאוחד, 1984. עמ' 26-27).
–