הקלטת שיחה

תודה חזי,
כמו שאמרתי בשיחה, תמיד יש מרכיב אינסטרומנטלי מסוים בכל נוהג דתי או אימון רוחני. השאלה היא האם הפשר האינסטרומנטלי חובק את כל משמעות המעשה; כלומר האם האתוס שמקנה משמעות למה שאנו עושים הוא מכשורי גרידא? המתח בין המכשורי ללא-מכשורי מופיע לכל אורך ההיסטוריה הבודהיסטית בצורות כאלה ואחרות, ומגיע לשיאו בזרמי המהאיאנה ומסורות הזן (שחלקן צדדו בפשר לא מכשורי מובהק). באשר לשאלת הסבל, אני חושב שכמובן אין כל רע בישיבה או הליכה או קידה או שירה או כל פעולה אחרת כדי להקל על הקושי בחיינו. כמו גם לשיחה טובה עם חבר או שיטוט במוזיאון. אני רק מזכיר כי המטרה המקורית של כל הפעולות האלה בהקשר הבודהיסטי היתה של גאולה, ולא אושר או הקלה על חרדה קיומית, שכן הבודהה הצביע אל עבר נירוואנה ("כיבוי", "דעיכה"). הטענה שמסורות הבודהיזם עסקו למן ראשיתן בהקלת הסבל, בעיקר במובנו המערבי המודרני, היא פרשנות מוטעית בעיני. שהרי אלה מסורות שעניינן הוא גאולה ולא תרפיה. הדגשת הפשר התרפויטי היא פרי האופן המודרני-פסיכולוגיסטי בו מסורות אלה יובאו למערב.
בנוגע לתגובות ממסורת התרוודה למסורות המהאיאנה – יש דיון ושיחה נמשכים, למשל בבודהיזם הטיבטי. עם זאת, יש גם מופעים של חוסר רצון לשיחה, כמו זרמים מסוימים בתאילנד ובשרי לנקה.