אֶוּנַפּיוֹס (Eunapius), מאה חמישית, "חיי הפילוסופים והסופיסטים" (תרגום: רון ניולד):
אָידֶסִיוּס היה נעים הליכות וקרוב לעם. לאחר תחרויות הנאומים נהג לצאת ולטייל בפרגמון בלוויית תלמידיו המעולים ביותר. הוא שאף להטמיע בנפשותיהם רגש של הרמוניה ושל אחריות כלפי המין האנושי; כאשר ראה אותם עולבים, מתנשאים ומתגאים בדעותיהם, וכאילו פורשים כנפיהם מעלה אף יותר מאיקרוס, היה מנחה מסלולם מטה – לא אל הים, כי אם אל הארץ, אל החיים האנושיים. אם פגש ירקנית, הוא נהנה מכך, הוא נעצר לשוחח עמה על המחירים, על הכסף שהרוויחה, על גידול הירקות. הוא נהג באותה הדרך עם אורגים, נפחים או נגרים.
–
תרגומי מתוך המהדורה היפנית של "וימלקירטי נירדסה סוטרה", כפי שמופיעה אצל:
Nakamura Hajime 中村元, trans and ed., “Yuimagyō 維摩経 (Vimalakīrti-nirdeśa-sūtra).” in: Daijō Butten 大乗仏典 (Tokyo: Chikuma Shobō, 1983), 10.
כדי לנהוג בשלום עם הסובבים אותו, וִימָלָקִירטִי נפגש עם קשישים וצעירים, ותמיד פנה אליהם באדיבות. הוא עסק במגוון מלאכות, אך לא מתוך כמיהה לרווח או לצבירת הון. כדי ללמד את הבריות, וימלקירטי פקד צמתים סואנים ופינות רחוב. כדי להגן עליהם, הוא פעל למען צדק ואף מצא דרכו לפקידוּת והנהגה. כדי ללמד את הילדים, הוא פקד מעונות נידחים ובתי ספר. הוא נודע כראשון מבין הגבירים, וזאת מפני שהדגים את בכורתה של האמת. הוא נודע כמופת לבעלי נכסים, וזאת מפני שהתנהל בלא תאוותנות כוחנית. הוא נודע כראשון מבין הלוחמים, מפני שטיפח סבלנות, נחישות ואומץ. הוא נודע כראשון מבין האצילים, מפני ששמט גאווה, יוהרה ושחצנות.
–
מתוך מאמרה של מארי ריזר, "חשיפת הקוריקולום החבוי" (בתרגומי):
כיצד ללמד אדיבות? אני יכולה לנהוג באדיבות. אני יכולה להיות אדיבה ולנהוג בדרך ארץ עם תלמידיי. במקום לפקוד עליהם, אני יכולה לומר להם "בבקשה" ו"תודה" ובכך להדגים בעצמי את ההתנהגות הראויה. כיצד ללמד על אודות חשיבותה של חמלה? אוכל לנהוג בחמלה. אשים את עצמי בנעליו של אחר, ככל שאוכל. אשאל את תלמידיי האם הם מסוגלים לדמיין כיצד האחר מרגיש במצב של קונפליקט או כאב? אוכל לנסות להיות רגישה מספיק כדי להבחין בפחד ובבדידות, ולהציע להקשיב לכאב ולטפוח על השכם.
קטעים אלה מדגימים רגישות פדגוגית שניתן לכנותה "ניאו-קלסית". חינוך הומניסטי הרואה בדוגמה אישית וכבוד הדדי את הבסיס לקשר שבין מורה ותלמיד, בין אדם וחברו. בתקופה בה הפדגוגיה נבלעת לשפה המדעית, ואף יותר מכך הטכנולוגית, טוב לזכור את מה שאריסטו לימד בספר השני של "האתיקה הניקומאכית":
"את הסגולות הטובות קונים אנחנו לעצמנו מתוך שנתחיל להפעילן […] הרינו לומדים אותם אגב עשייתם, כדרך שמתוך בניית בתים נהיה לבנאים, ומתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים. באותה דרך עצמה נהיה לאנשים הגונים." (תרגום ליבס, עמ' 40).
באחת ההתכתבויות האחרונות עם קוראי האתר, נשאלתי מה ההבדל בין אתיקה וחינוך. זו כמובן שאלה רחבה ועמומה מאד, שהרי למה הכוונה ב"אתיקה" ולמה הכוונה ב"חינוך"?
ובכל זאת, ניסיתי להשיב ולו בכמה מחשבות: בתקופות קדומות, החציצה בין השתיים היתה קלושה, אם בכלל. למשל, באוסף "ענייני מוסר" (Moralia) מאת ההיסטוריון והפילוסוף פּלוּטַרכוֹס, בן המאה הראשונה, כונסו יחדיו אמרות חכמים, תקנות מוסר, אנקדוטות וסיפורי מלכים וכן הצעות קונקרטיות לחינוך הנוער. ככלל, לא היה ניתן לדבר על לימוד מעמיק (paideia) ללא דגש על צידוד בסגולות טובות (arete).
כך גם במסורת הניאו-פלטוניסטית המאוחרת יותר: אתיקה היתה חלק בלתי נפרד מתהליך החניכה של התלמיד. היא היתה כרוכה בכל דרישה אחרת, עד כדי שפלוטינוס זיהה את היפה עם האופי היפה, עם שיקול הדעת ועשיית הטוב. וכך גם אצל הסטואיקנים ואף בסכולסטיקה של ימה"ב. כמובן, אפשר גם להזכיר כאן את אוסף "התקנות הצלולות" שנלמד במסורות הזן בארצות מזרח אסיה, שמראה כיצד האופן בו נרכש הידע הפנימי (ולעיתים האזוטרי ביותר) למסורת, תמיד כרוך בידע הגלוי והמידי ביותר: צורת ההיות הראויה כפי שנתפסת בקהילה נתונה. כמובן, גם מסורת קונפוציוס מהווה דוגמה מובהקת לכך.
כך, כפי שאני מבין, הלקח המרכזי ששכחנו או הדחקנו, הוא שחינוך אינו חנופה לתלמיד. מסורות העבר מלמדות שחינוך הוא קודם כל הצבת אמות מידה; דרישה והצבעה אל הראוי. הצבעה כזו דורשת מיומנות, ניסיון חיים ויותר מכל: דוגמה אישית. לכן לא יתכן חינוך אל הראוי אם המורים זוכים ליחס שאינו ראוי. לא יתכן חינוך אל הראוי אם האתוס החינוכי המכונן לחברה הוא כוח הזרוע, עומק הקשרים או עומק הכיס. התלמידים מיד חשים בזה. חברה שמרסקת את מעמד המורים, שבזה לאנשי החינוך והסיוע, שבורחת ממעשה החינוך אל קיצורי דרך, היא חברה שמכשילה את תלמידיה. המהלומה האחרונה בהקשר זה היא המשך פירור מדעי הרוח בתיכונים וכיווצם הנוסף לכדי מטלות סיכום. כן, אני יודע, יעילות מעל לכל, ומה לעשות – יש דברים בוערים יותר מספרות.
האמנם?
אני חושש שבעתיד אנו נהיה חברה שילדיה אמנם יהיו מתכנתי קוד, אשפי מכירות, קוסמי נטוורקינג וסייבר, שיווק וקידום עסקי, אך הם לא ידעו כיצד לנסח את השאלות המוסריות והחברתיות שיעמדו לפתחם. זו תהיה חברה של שתיקה קיומית, של העלמות הספק ומותו של הדמיון בשעה בה העולם המתכלה זקוק לכל אלה ביתר שאת. זו תהיה חברה הסוגדת לקיצור הדרך, לעיגול הפינה, לבינוניות תהומית בכסות קדמה טכנולוגית המכורה לתמורה (לרוב כספית) מהירה. זו חברה שבה החלש, הזקן, האיטי, המופנם, ההססן, הביישן, הנוטה אל המופשט והעמום, לא ימצא את מקומו. כל אלה, כמו עולם הפרחים, הימים וחיות הבר, לא יהיו רלוונטיים.
"ניתן לטעון שבורות עדיפה על אינטיליגנציה נטולת הנחייה אל עבר הראוי, שכן האנשים המסוכנים ביותר הם אלה שאכן יש בידם ידע אך הם נטולי כל מסגרת מוסרית. לא המחסור במידע מאיים על החברה שלנו אלא חוסר החוכמה, והיום אנו מסתכנים בכך שהתגליות המדעיות שלנו ירחקו עוד ועוד מהמצפון שלנו." (ארנסט בויאר).
האם הכל תלוי בחינוך? לא הכל, אך בהחלט הרוב. חינוך הוא תנאי הכרחי גם אם אינו מספיק. אז האם עלינו לשוב אל החינוך הקלאסי דוגמת יוון ורמא? וודאי שלא, גם אין לנו דרך לעשות זאת. וטוב שכך. אבל יש מה ללמוד מהחינוך הניאו-קלאסי ומהקוריקולום של מסורות העבר. "שכרון העתיד" ו"היפנוט החדשנות", בהם כולנו שרויים, הגם שהנסיבות מוצדקות בעידן הקורונה, מסמאים את עיננו מלקחי העבר. וחינוך הוא קודם כל לזכור לקחים שהרי הם עתיקים, כמו חדשים-תמיד. אין לך חדשנות מרעננת יותר מדברי ימי עבר.
–
