מותה של עובדה

בספרה "לא רק למטרות רווח" (הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017), הדגישה מרתה נוסבאום את חשיבותו המכרעת של כוח הטיעון לחיוניותה של התרבות הפוליטית בדמוקרטיה פלורליסטית. ברוח דומה, בכנס שנערך הקיץ באוניברסיטת ת"א, חזר והדגיש פרופסור משה הלברטל כי "דמוקרטיה היא שלטון על-ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה", וכי "אחד האתגרים העצומים לרעיון הדמוקרטי הוא ההבחנה בין שכנוע למניפולציה".

בחינת השיח הפוליטי-חברתי בישראל מבהירה עד כמה מדויקים דבריהם, אם כי עושה רושם שהמצב מחמיר בהתמדה: לא רק שכוחו של הטיעון נחלש, אלא שעצם הלגיטימציה לשימוש בטענות עובדתיות מתערערת בעקביות.

כיום, הפגיעה באפשרות לקיים דיון רב-קולות ורציני שאינו זולג מיד לפסילת עמדת הביקורת או המחנה המבקר כולו, נובעת מהבוז לאותן עובדות הגלויות בפני כל: ישראל שולטת באמצעות צבאה על יותר ממיליון וחצי פלסטינים נטולי זכויות; לשליטה צבאית זו יש עול כלכלי כבד על האזרחים, בדמות ניפוח תקציב הביטחון; בשתי ממשלות נתניהו האחרונות הוכפל מספר משקי הבית מתחת לקו העוני שבהם שני מפרנסים. אלה הן רק דוגמאות לטענות עובדתיות מהותיות שנדחות משום מה על הסף בכל דיון פוליטי עם תומכי השלטון.

דוגמה עכשווית לחוסר היכולת של מחנה הימין להתמודד עם עובדות מוצקות אפשר למצוא בדמויותיהם של חברי הכנסת דוד ביטן ודודי אמסלם מהליכוד, שכל ביקורת המגובה בעובדות מזניקה אותם לגבהים של צעקות ונפנופי ידיים מהסוג שאפילו החקיינים ב"ארץ נהדרת" מתקשים להתעלות עליו. עצם הניסיון להציג להם עובדה שסותרת את עמדתם נתפס אצלם כאיום שיש לחסלו, כמעשה בגידה. השניים האלה אינם סתם ניצבים – הם שליחיו הנאמנים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התהליך הזה פוגע בדמוקרטיה בצורה קשה: הוא משליך את הדיון המושכל, המבוסס על טענות עובדתיות, האחראי והביקורתי, אל מחוזות הדמיון וביתר שאת – אל מחוזות ההפחדה. ובמובן העמוק יותר: כל היקר לקיומו של הדיון הדמוקרטי – היכולת להכיר בעובדות כנקודת יחוס לדעות השונות, ובתוך כך להכילן ולהתדיין עליהן ללא תחושת נרדפות או השתקה – ננטש לטובת פופוליזם קשה ורטוריקת ה"פייק ניוז".

עובדות הן הבסיס למרחב הדעות שמקיים את הדיון הפוליטי. על כך אין ויכוח. אך כשראש הממשלה, שנחקר בחשדות שונים ובאזהרה, חוזר פעם אחר פעם על הסיסמה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום" על צורותיה השונות, הוא בעצם מפקיע את עצמו מהדיון הדמוקרטי, העובדתי בבסיסו, שהוא אמור להיות הראשון להקפיד עליו. בכך, לא רק שהוא פוגע ביודעין באחד מהמאפיינים העדינים והחיוניים לחיים דמוקרטיים מורכבים, קרי הלגיטימציה לביקורת השלטון כל עוד היא מבוססת על טענות עובדתיות, אלא הוא מועל בתפקידו כרגולטור הראשי – האמור להגן על אזרחיו בפני דמיון ופופוליזם.

ויתכן שזהו אחד הבסיסים לשחיתות העמוקה הנחשפת בפנינו כיום: אותו רגע בו מקור הסמכות, מי שנתפס כפניה של הריבונות המחשיבה עצמה לדמוקרטית, בז בעקביות לעובדות המשמשות לביקורת עליו רק מפני שהן מסכנות את כוחו. במובן הזה, שחיתות היא אותו רגע, בו עובדות חדלות מלהיות רלוונטיות לדיון הציבורי והופכות חומר ביד היוצר למען עיצובן של עובדות חלופיות, המועדפות על צד אחד בלבד. כך הופך הדיון להשתקה ומינהל תקין להשחתה.

–