קטגוריות
אירועים כללי

פגישה בין תרגול הויפסנא ותרגול הזאזן בהנחיית ד"ר קרן ארבל ואיתן בולוקן

מסורות הויפאסנא והזן הן מהפופולאריות ביותר בקרב מתרגלי הדהרמה במערב. ללא כל ספק, ישנו הרבה מן המשותף ביניהן אך עם זאת ניתן לאתר גם הבדלים – חלקם מהותיים, חלקם סגנוניים – בנוגע למהות התרגול, מטרתו והלוך הרוח שמאפיין אותו בכל אחת מהדרכים. בסדנה זו נפגוש בהבדלים אלה דרך תרגול מעשי ולימוד תיאורטי של כתבים נבחרים בהגות שתי הדרכים. במיוחד נבקש להאיר את האופן בו צורת החקירה הבסיסית לשתי המסורות – דרך הגוף ובצורת הישיבה הזקופה – היא למעשה חקירת התודעה, וכיצד חקירת התודעה היא לא אחרת מאשר חקירת הגוף.

הסדנה היא סדנת יום מלאה המיועדת למתרגלים ותיקים, אך פתוחה בפני כל מי שרוצה לבוא לתרגל ולהעמיק את הידע בדבר שתי המסורות.

לוח זמנים:

9:30 – הרשמה.
10:00-10:30 – פתיחה.
10:30-12:00 – לימוד טקסט מתוך מסורת הויפסנא + תרגול יחד.
12:00-12:30 – זמן לשאלות ודיון.
12:30-13:30 – ארוחת צהריים (יש להביא ארוחה אישית).
13:30-15:15 – לימוד טקסט זן + תרגול יחד.
15:15-15:45 –. זמן לשאלות ודיון.
15:45-16:00 – הפסקה.
16:00-17:00 – המשך דיון ושיחה מסכמת.

עלות הסדנה היא 250 ₪, או 200 ₪ בהרשמה מוקדמת עד לתאריך ה-30 לאוקטובר. הסדנה תערך ברחוב יהודה הלוי 75, ת"א. מול הסטודיו יש חניון עירוני לנוחיותכם. לכל הפרטים בנוגע להרשמה – לחצו כאן.

כמה מילים על המנחים:

ד"ר קרן ארבל מתרגלת לומדת וחיה את הדרך הבודהיסטית מזה 11 שנים, אז פגשה לראשונה את מדיטציית הויפסנא בהודו. מאז למדה ותרגלה אצל מורים רבים במסורת הבודהיסטית בארץ ובעולם במסגרת ריטריטים ותקופות התבודדות ממושכות. מלמדת פילוסופיה ופסיכולוגיה בודהיסטית בחוג ללימודי מזרח אסיה של אוניברסיטת ת"א ומנחה מפגשי לימוד ותרגול של הדרך הבודהיסטית בעמותת תובנה ובמסגרות נוספות. לאתר של קרן לחצו כאן.

איתן בולוקן מתרגל זן במסורת הסוֹטוֹ היפנית מזה כחמש עשרה שנים. חי ביפן במשך תקופות ממושכות אשר במהלכן למד ותרגל, בין השאר, במנזרי Rinsenji ו- Joenji. בין השנים 2011- 2013 עבר בטוקיו חניכה רשמית במסורת הסוֹטוֹ כתלמידו של Shinjin Eda Roshi, ולמד בפקולטה ללימודי בודהיזם שבאוניברסיטת קומאזאווה. כיום מלמד פילוסופיה ואסתטיקה של מסורת הזן היפנית באוניברסיטת ת"א.

 

zafu from

 

קטגוריות
כללי

חמלה היא גם "לא"

חמלה אינה רק מתק שפתיים.

חמלה היא גם היכולת לומר "די" ואף "לא". או לגעור כשצריך.

חמלה היא גם לסרב.

במובן זה חמלה יותר קרובה באיכותה לכנות מאשר לצו מוסרי זה או אחר. היא מה שראוי להיאמר לאור מה שישנו. היא נוכחות ולא תוכן מוסרי. לכן גם אין בנמצא הגדרה מוסכמת וסדורה לחמלה וישנם כל כך הרבה רעיונות על אודות טיבה, בדיוק כמו כל אותם הדיונים האין סופיים על אודות טבעו של ה"טוב".

חרף הניסיונות למצוא הגדרה אחת ומוחלטת לחמלה, הרי שגם במסורת הבודהיסטית אין בנמצא קטגוריה אחת סדורה למונח הזה. ישנם מושגים רבים שמהדהדים זה עם זה, וכל אחד מהם מבטא איכות מעט שונה מן האחר. סימפטיה, אמפתיה, הדדיות, רחמים (תרגום שמושפע חזק מהמסורת הנוצרית) – הכל נדחס תחת המטריה האחת אותה אנו מכנים "חמלה". זו אכן בעיה גדולה מאד.

לרוב ישנו הרושם כי חמלה היא דבר נעים. חמלה זה טוב. זה משהו חיובי ומעודד. "אני בעד חמלה", נאמר כולנו. אך לפחות מהבחינה הבודהיסטית (וזו אמירה גסה, אני יודע) חמלה היא בראש ובראשונה דבר מועיל, וככזו היא יכולה להיות גם מאד לא נעימה.

החמלה הבודהיסטית, על שלל המונחים שמתארים אותה, אינה רק אמפטיה או סימפטיה, כי אם מעשה שגורם לשינוי. היא מבט פעור, מגע מסייע, אך גם עיניים עצומות כשהרגע מתאים. היא יד פתוחה לעזרה מחד, ומכה חזקה מאידך. אין לזה מתכון; כל שיש הוא קשב.

חמלה אינה רק אביב שעושה נעים בלב ובעיניים, אלא (ואולי בעיקר) ההבנה שבתום האביב מגיע הקיץ וכי הולך להיות חם. חמלה היא הידיעה שיש סוף לדברים, אבל גם כי אותו ה"סוף" הוא זה שמבשר על הדברים האחרים, שבאים כל הזמן. חמלה לא מדירה את הסוף ולא אוחזת בהתחלה. היא מקבלת את שניהם ומניחה לשניהם להיות מה שהם. נאמר כי בבודהיזם המהאיאני המציאות המוחלטת של חיינו מבוטאת על ידי המילה "ככות", קרי: "כמות שהיא", ואכן זה ביטוי הולם לחמלה. להיות נוכח במציאות ולראותה כמות שהיא – לא דבר קל בכלל.

悲

[אחת הסימניות לחמלה, 悲 , שרבוט: א.ב]

נקודה נוספת למחשבה היא כי במסורת הבודהיסטית נהוג לשלב בין חמלה וחכמה ולומר כי לא תיתכן האחת בלא השנייה. חכמה, כך מוסבר, היא אותה הבנה, בהחלט רציונאלית, כי כל מה שישנו חולף. כי כל מה שישנו זולג הלאה מאיתנו – כולל אנו עצמנו. זוהי חכמה מעשית: מספיק להתבונן במה שיש. המבט הזה הוא גם ראשיתה של מה שאנו מכנים "מדיטציה".

אכן, לא תיתכן חכמה בלא חמלה מפני שראיית החולף פירושו להכיר במה שמולנו עכשיו. אם נביט במה שעכשיו נראה איך הוא כבר אינו. ממש כמו שאיפה ונשיפה, ממש כמו הריכוז במילים שאתם קוראים בדיוק עכשיו. להתבוננות הזו יש ערך מעשי רב מהסיבה הפשוטה שהיא מצביעה הישר אלינו בחזרה. זה לא רק העולם שזולג הלאה – אלא זה ממש אנחנו. ולמרות זאת, הנה אני כותב את הדברים האלה. הנה אני כאן מתאר את מה שהיה ואיננו. הנה אני מדבר על אודות כל שזורם לו וחולף. הנה אני מאשרר את העולם אל מול היעלמותו. זו חמלה. יש עולם למרות הידיעה כי, בעצם, אין.

ומחשבה אחרונה.

חמלה היא לדעת שאין חמלה פרט למעשה החומל. אין תוכן לחמלה פרט לעשייתה, ובעשייתה היא יכולה לגלם כל תוכן. הנה מישהו שניסח זאת טוב יתר ממני:

המורה מאדזו (סין, מאה שמינית) אמר לתלמידו:

"לעיתים למצמץ זה הדבר הנכון ביותר, לעיתים לא למצמץ זה הדבר הנכון ביותר. מה איתך?".

חמלה.

קטגוריות
אירועים כללי

סדנה: שירת הזן מהמקורות הקלאסיים ועד לפריחה במערב

מילות רעל, פואטיקת בדידות, שירת מוות ועולם התשוקות – אלה הם מקצת מחומרי הגלם שהבעירו את שירתם של גדולי מורי הזן לאורך מאות בשנים ותרמו רבות להפיכתה של מורשתם הרוחנית לכה פופולארית, הן במזרח הן במערב.
שירת הזן חוגגת את האנושי: את רגעי הנחת וטרוף התשוקות. היא מתארת את קורותיו של האדם, בין אם נזיר, איכר או אישה צעירה בטוקיו של ימנו. אך מעבר לכל אלה, שירת הזן עומדת בסימנם של השתיקה והדממה – הצללים והשקט. היא גם מבטאת את הזיקה המתמדת שבין שתיקה ורעש, דום ותנועה – אותם מרכיבים בסיסיים לכל מעשה של הבעה אמנותית. בדיוק כך גם נקשרת שירה זו אל מדיטציית הזן כפי שנלמדה בסין ויפן – אותה חוויה של תובנה עמוקה וישירה בדבר טבעו של עולם.

סדנת כתבי השתיקה

בסדנת "כתבי השתיקה", אשר תתקים בסוף אוקטובר בחנות "סיפור פשוט" שבנווה צדק, נכיר בצורה מעמיקה את המקורות ההיסטוריים, הפילוסופיים והאסתטיים של שירה זו, ונבחן את הדרכים בהן השפיעה על יצירתם המודרנית של משוררים שונים במערב. במפגשים האחרונים – ותוך המשך הלימוד – נקדיש זמן להתנסות מעשית בכתיבה ברוח הסוגות השונות בהן נפגוש.

משך הסדנה הוא של עשרה מפגשים בני שעתיים כל אחד, ואינה מצריכה ידע קודם.  המפגשים בימי רביעי בין 19:00-21:00. המפגש הראשון יתקיים ביום רביעי, ה-22 לאוקטובר.

תכנית המפגשים:

1. יסודות פילוסופיים לזן – על דרך האמצע בין חכמה וחמלה.
2. "סגור את פיך ואמור מילה אחת" – הבעה ושירה במסורות הדאו והצ'אן.
3. "איך דברים נגמרים" – תפיסות יופי בשירה היפנית הקלאסית.
4. "תעתוע הסוף": שירת הזן של המורה היפני דוֹגֶן.
5. "חמור עיוור": שירתו של מורה הזן אִיקְקיוּ.
6. "קערה עזובה": שירת הבדידות של הנזיר ריוֹקָאן.
7. "מכתם הסוף": על שירת הייקו ושירת המוות בזן היפני.
8. "כסא בשלג" – ריאליזם ומיסטיקה בשירת פיליפ ווהלן, נורמן פישר וג'יין הירשפילד.
9. "זן במונטריאול וחכמת השכרות" – אירווינג לייטון, גארי שניידר וליאונרד כהן.
10. "פזמון הכמיהה": שירת הזן של ליאונרד כהן.

לפרטים נוספים ולהרשמה, יש למלא את הטופס כאן

 

 

קטגוריות
כללי

על הארוך והקצר – מחשבה אחת

בספרות יפן נהוג לומר כי השירה הקצרה היא ילדתה של זו הארוכה. כי מתוך המשפטים הארוכים שניסו להקיף את העולם ביומרתם נותרו פיסות קרועות, יפות וצלולות, שמשלימות זו את זו לכדי שיר קצר.

ואפשר גם כך: הניסיון לומר משהו הביא בסופו של דבר לכדי האמירה האחת. הניסיון לתאר הביא לבסוף לכדי התיאור הבודד. זה קרה כשהשפה הניחה לעצמה לאחר תקופה ארוכה בה התישה את עצמה. זו גם אחת מהסיבות למעבר ההיסטורי שהתרחש בין סוגת הטאנקה לסגנון הייקו.

איפשהו בין קיוטו לטוקיו של המאות ה-13 עד ה-18, פסקו רבים מן המשוררים מהשאיפה להארכת הדברים, אך האריכו את מבטם בפרט האחד. המשורר פסק מקפיצתו אל הכוכבים ומרווחיהם האין סופיים, וצלל בשיריו אל ים עולמו, תהום מצבו.

משורר ההייקו – שירתו אינה שוכנת במוטת כנפי השפה כי אם בדממת המילים, המצולות אליהן יוכל להגיע רק אם יפקח את עיניו היטב אל יומו. מילותיו אינן פוערות סדק בעולם, אלא שוכנות בו במקומן. חלון אשר מביט בשלום על נופו.

Kan

("מבט"/"עין", א.ב)