החל מחודש פברואר הקרוב ולכל אורכו של סמסטר ב', אעביר סדנת תרגום במסגרת התכנית ללימודי תעודה בתרגום ובעריכה של אוניברסיטת תל אביב. הסדנה מיועדת לבעלי ידע ביפנית (לפחות שנה ג') ולמעוניינים בתרגול תרגומם של קטעי פרוזה מגוונים יחדיו. חלק ניכר מהסדנה יוקדש לתרגום כתבים הנוגעים לתחום מחקרם של התלמידים, בין אם ספרות יפנית מודרנית, ספרות דתית ושירה.
הסדנה תערך בימי רביעי בבוקר, בין השעות שעות 8:00 – 10:00.
לפרטים נוספים והרשמה, צרו קשר עם מזכירת התכנית דרך המייל:
לאחר כמה חודשים כבר לא ידעתי אם היו אלה חריקות הברכיים או עשן הסיגריות שגרמו לי לחייך כך. ואולי בכלל הייתה זו העיר שהסתחררה מסביבי על מסילות הרכבת, או האנשים שבאו בכפכפי עץ, נמהרים ומזיעים, לשבת כאן על הטטמי ליד.
לאחר כמה חודשים, או שלוש עונות (הכול היה מאד מהיר), התחדש האביב וברכיי השתרשו עמוק אף יותר באדמה. אז ישבתי שם, לצד אדם המכנה עצמו "שינג'ין" ("איש האמת" – לא פחות), ולא נותר ספק בדבר החברות המשונה הזו. לוקח זמן לראות כי שתיקה בין שניים היא עדות כנה לקרבה. כנראה שלא ניתן לזייף שתיקה.
כעת, בדירה קטנה בדרום תל אביב, אני ניגש אל החלון ומחפש את אותן רכבות: מחפש אחר אותן העיניים ששתקו מולי ולא חסכו דבר. נתיבי איילון שנפרשים הם נתיבי זיכרון – מהירים ומלאכותיים. הדופק כאן שונה, החיים כאן שונים.
מה היה שם? את מי פגשת? את מי עזבת?
לעת ערב
בשמי הזיכרון
אף לא ענן אחד
***
עברו שני אביבים מאז. חזרתי עכשיו אל הקפיטריה בה ניפגשנו בפעם האחרונה. יושב ליד הכיסאות שלידם ישבנו. מצחיק מה שזוכרים: ג'ינס דהוי, עוד סיגריה, את הידיים הארוכות שלה כשחיפשה משהו בתיק. עכשיו יש כאן המון סטודנטים מסביב, ואף אחד לא יודע – לא יכול לדעת – שכך בדיוק היא הולכת להישאר תמיד.
הנה תרגום שלי למה שכתב לאונרד כהן החכם, שהיטיב לראות כיצד הכל הולך רחוק. השורות הללו הן לזכרך, חברה יקרה.
לחברה ללימודים
חשבתי עליך הרבה
אני עדיין חושב
ישבת אז דוממת
ידיך לפותות בחיקך
כתלמידת בית-ספר
הורשה לך לבכות
מפני שהיית כנה
לתוגה שבך
ראיתי אותך היום
יושבת באותה הצורה
אותן דמעות על לחייך
כאילו לא זזת
במשך כל השנים האלה
אותו כאב ראש מציק
בעינך הימנית
אותו זבוב
מנסה להפרות את שפתייך
חברה וותיקה, את הרוסה
בכל קנה מידה
פרט למידת האהבה
—
***
טוקיו אינה נעלמת. גם אתה לא באמת עוזב. אתה אולי שב וחוזר, אבל איך אפשר לחזור אם לא באמת עזבת?
כבר כמה חודשים שהחורף נמשך. ראית את השלג הגדול וטעמת את הקור החד ואהבת את גדות הנהר מוקדם בבוקר. הרכבות תשארנה איתך, וגם הגלימות השחורות, ניחוח הקטורת, המבטים החטופים בין קידה לישיבה וכל המחשבות המהדהדות האלה – על מי שלא תראה יותר – חברים שלא מזייפים כשמגיע הסוף. אמנם תחילתה של פרידה בלב, אך גם יקיצתה של פגישה.
טוקיו אינה נעלמת. היא חמקה ממך מהרגע שבאת בה. היא הפכה ערפילית, בלתי נתפסת, חמקמקה ומהירה. הרבה יותר מדי מהירה בשבילך. שוב ושוב איבדת בה נשימה. וגם בתוכה, כשצעדת בין רציפים ומקדשים, כשלא ידעת איך לומר שאתה "לא יודע", גם אז היא ניצבה שם מולך, יפה ושברירית כמו ענן. מלכת ענן.
וכן – גם עננים אינם נעלמים. הם מסתכלים עלינו בעיני טל וגשם, ושואלים מדי פעם אודות מזג האוויר. לך תסביר לענן שמחר אמור לרדת גשם, לך תאמר לו מילות פרידה. בהצלחה.
טוקיו לא נעלמת, תל אביב לא חומקת, הפסיעות הן אותן פסיעות, ואולי סוף סוף תאמין לשברי המדרכה? אתה כבר מבין שאין להם כתובת – הם נטולי יעד מלבד צעדיך. הם תמיד בבית. טוקיו בית. תל אביב בית.
בפינה קטנה בדרום תל אביב אתה נזכר בהוג'ו סאן והחדר הדחוס שלו במקדש ג'ואנג'י. היכן הצללים ההם כעת? היכן סנדלי העץ וריח הטאטאמי שחדר את ליבך? כמה אוטובוסים עוברים ליד ואתה חוצה את רחוב הרכבת. עוד מעט גן החשמל, לבונטין והרחובות השבורים. טוקיו כבר נעלמת אל בוקר.
.
–