לא ניתן להתעלם ממה שעובר עלינו כבר תקופה ממשוכת, שהיא חשוכה ואלימה במיוחד. כחלק מהדורסנות המושחתת של הממשלה הנוכחית, הפרעות כנגד הפלסטינים בגדה המערבית מחריפות. הן הכוללות בין השאר עקירת עצי זית, פגיעה בחיות משק, השחתת רכוש ושריפת בתים, וגוררת אחריהן התנכלויות גוברות והולכות אל בני הדתות האחרות כמו הדרוזים והנוצרים.
– לקריאת התייחסות קצרה שלי לאלימות הגוברת כלפי הפלסטינים ולתהומות ה"עליונות" היהודית ראו את הטור הקצר הזה באתר "הארץ".
– לראיון איתי במסגרת "היסטוריה גדולה בקטנה", בו עסקנו במיוחד בבודהיזם המערבי אך גם ברוחניות עכשווית ובאקטואליה, ניתן להאזין כאן למטה או בקישור הזה.
– לסקירה חשובה על התנכלויות לנוצרים בתקופה האחרונה, ראו ההרצאה הבאה.
הסחרור הפוליטי אליו נקלענו דורש היענות של המחנה הדמוקרטי כולו. אך ההתנגדות לשחיתות המעמיקה, שמפעפעת לכל תחומי החיים במדינה, לא תתכן ללא הכרה במקור היסודי לה – השליטה הצבאית באחר נטול זכויות. אין "מחנה דמוקרטי" בלא ההכרה בכך. הדחקת העוול הממוסד והמתמשך כלפי האחר היא נורמליזציה שלו. וזהו מחולל השחיתות העמוק ביותר.
לכן, ביום הזה, בו המונים שיכורי שררה ומבושמי אדנות חוגגים את שחרור ירושלים תוך הפגנת כוח הזרוע, ומחללים את קדושתה המשותפת לכל יושביה בהמולה של רהב לאומני וגזעני מקניט ולועג, טוב להיזכר במילותיו של הרב אברהם יהושע השל.
ככל שהעמקתי לשקוע במחשבתם של הנביאים, כך הלך והתבהר לי ביתר תוקף המסר שעלה מחיי הנביאים: מבחינה מוסרית, אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי סבלו של בן אנוש. כך גם התבהר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של חברה חופשית, אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות (במקור ב"אלוהים מאמין באדם", עמ' 67).
—
לפגוש בן אנוש — זהו אתגר עצום לשכל וללב. עליי להיזכר במה שבדרך כלל אני שוכח. בן אנוש איננו רק פרט טיפוסי למין הנקרא הומו ספיינס. הוא כל האנושיות באדם אחד; וכל אימת שאדם אחד נפגע — נפגעים אנו כולנו. האנושי הוא גילוי של האלוהי, וכל האדם אחד הוא בתשומת לבו של אלוהים לאדם. רבים הם הדברים היקרים על פני האדמה, חלקם אף קדושים; האנושיות היא קודש הקודשים. לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים. על פי פרשנות חז"ל, אמר ה' למשה: "כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם — שם אני לפניך" [מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע, מהדורת הורוביץ-רבין, 175], (שם, 164).
—
דת וגזע. איך אפשר להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. […] רק מעטים מאיתנו הגיעו להכרה שגזענות היא האיום החמור ביותר הנשקף מאדם לאדם, מקסימום של שנאה בשל מינימום היגיון, מקסימום של רשעות בשל מינימום חשיבה. מהי אלילות? כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל. […] שנאת האחר על רקע גזעני או דתי מן ההכרח שתוכר בתור מה שהיא: כפירה, שטניות, נאצה כלפי שמיא. (מתוך נאומו של השל: "דת וגזע". שם, 29-30).
—
לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים […]. כאשר אני קושר שיחה עם אדם בעל מחויבות דתית שונה ומגלה כי אנו חלוקים בנושאים המקודשים לנו, האם צלם אלוהים שעמד נכחי נעלם? האם אלוהים חדל לעמוד לפני? האם ההבדל הקיים במחויבות הדתית הורס את אחוות הקיום האנושי? האם העובדה שאנו שונים במושגינו על אלוהים מבטלת את שיש לנו במשותף: צלם אלוהים? (שם, 34).
—
הדת נהיית חטאה שעה שהיא מתחילה לטעון לבידודו של אלוהים, שעה שהיא מתחילה לשכוח שלמקדש אמיתי אין קירות. […] מהו אליל? דבר, כוח, איש, קבוצה, מוסד או רעיון — הנחשב לעליון. אלוהים לבדו עליון הוא […]. להיות יהודי משמע להתכחש לנתינוּת לשלטונם של אלילי השקר. […] אי אפשר לתפוס את הרוח עצמה. רוח היא כיוון, הפניית כל היצורים לאלוהים (שם, 326-7).
—
להיות או לא להיות — זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו (ישראל: הווה ונצח, מאנגלית: דוד בר–לבב ריינהלץ, ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשל"ג, 222).
והנה כמה מילים חודרות לב של הרב אברהם יצחק גרין, מתלמידיו הקרובים של השל, כפי שנאמרו במכון ון-ליר לפני כשנתיים.
יש כזה דבר גלות פנימית. תחושה מוחשית מאד שבביתך אתה במקום לא לך. וקיימת את הפסוק: לך לך מארצך ומולדתך בתוך ארצך ומולדתך.
נותרו כמה סמטאות צרות וחצרות סמויות בהן אתה יכול להשיל מעליך את המסכה החונקת של העמדת הפנים ולדבר בגלוי וללא משוא פנים. ככה בחצר, תחת השמש, עם העשב היבש של מה שהיה יכול להיות. ולא שאתה כזה זקן, בסך הכל בן 36. אבל השינויים היו מהירים, ויותר ממהירים הם היו עמוקים, וההדחקה הייתה אפקטיבית. בכל זאת, עשית צבא, תארים. אפילו עבדת במשרות ביטחון תוך כדי הלימודים. ההדחקה הייתה מהירה ונוחה כי לא ראית. אז עכשיו אתה רואה וליבך נשבר בקרבך. לב שבור הוא לב שלם של התפכחות.
זה קרה כשהתחלת לשאול. לברר בעצמך ולבקר את מה שאתה רואה בקול ברור. פגשת כמה אנשים שהצביעו עבורך על הנוף שתמיד החמצת. אנשים טובים, אמיצים הרבה יותר ממך, שהבהירו לך מה פשרם של מחסום, גדר הפרדה, הגבלת מים, הגבלת חשמל, הגבלת זכויות. לאט, פשרם התודעתי של כל אלה התבהר לך. וגם פשרם התרבותי – כיצד כל מחסום וסיורי "הפגנת נוכחות" מוליד אותך כרודף, כגורם ענישה. ככוח הזרוע המתמדת והחונקת. כיצד אין סימטריה בין קולך הרועם לפרפורי החנק שלהם.
מאז הבושה בוהקת. כמו השמש שיש כאן 10 חודשים בשנה. אולי יותר. היו גיבורים כאלה, שסובבו את ראשך לכיוון השמש. והבוהק השורף הזה גרם לך להבין שהארץ אינה אותה ארץ והשפה אינה אותה שפה.
יתכן שהכי כואבת לך ההבנה שהמילה "תקווה" כבר אינה רלוונטית. היום זו מילת גנאי. היא נדחקה לשולי השפה, כמו המילים יושרה והגינות (ומילים נוספות). היום לא מדברים על תקווה אלא על שרידות. לא מדברים על אזרח אלא על צרכן. כמובן, על שניהם מוטלת חובת הנאמנות. מתוך עדינותה וחולשתה המובנית, הולידה הדמוקרטיה את השוק המשתולל, חסר הרחמים, והשוק המשתולל תחזק ושימר את הפיתוי המיליטריסטי שתמיד נכח, וזה בתורו רק חיזק את השוק. האידיאלים של החיים הטובים, הראויים, התחלפו ואתם גם דמותו של האזרח הטוב והממשלה הטובה.
אז בינך ובינך אתה עדיין חושב שאתה אדם (ואזרח) טוב, אבל בעיני הרוב אתה סתם פתי. פתי לאפשרות שיהיה כאן טוב, שיהיה איפשהו טוב. פתי מאמין למילים כמו ענווה, סולידריות, הידברות ושלום. פתי מאמין שאפשר לשרוד כאן בלי למשכן את עתידך. פתי מאמין שאפשר לגדל כאן ילדים בלי משפחה עשירה, נדל"ן או כסף מהיר, גם שחור. פתי מאמין באדם שמולו, בהגינות וביושרה. פתי מאמין שיתכן קוד אחר ליחסי הגומלין החברתיים מעבר לקיזוז אינטרסים ופנקסאות מהסוג המושחת ביותר. פתי מאמין שאפשר לחשוב יחד על הלכות חיים משותפים. פתי שנאבק עבור זקנים, חולים, נשים מוכות, מכורי הסמים, כל אלה שמחכים שנים לדיור הציבורי. פתי שנותן להם עדיפות לפניו בתור. פתי שמאמין שרק על ידי חיזוק ותמיכה באוכלוסיות המדוכאות ביותר יתרחש כאן שינוי. מה נאמר, פשוט פראייר. אתה כל כך פתי שבעיני רבים אתה בוגד. בוגד בכיס או בוגד בדגל? היום זה אותו הדבר.
אז ביתך הוא מבצרך והבדידות גוברת והוריך המזקינים רואים כיצד העתיד הטוב שייחלו לו עבורך הופך לעתיד מפחיד. עתיד שיפתיע אם לא יסתיים במלחמה, עוני או עזיבה. ואולי כל אלה? ואם העתיד הוא כל אחד מאלה, איך אפשר לקרוא לו עתיד?
אני משתף להלן מספר מילים נוגעות ללב שכתבה דליה איתמר, שהצטרפה לסיור של "דהרמה מעורבת חברתית" בגדה המערבית בראשית נובמבר. אל נוכח המצב המצער בגדה, שרק מחמיר והולך, התיעוד האישי הזה חשוב: הוא עדות לקושי האמיתי ולהחמרה המתמדת במצבם של הפלסטינים אשר בגדה כולה ובפרט בצפונה. לקריאת רשמים נוספים – לחצו כאן. לפירוט מלא של כל פעילות "דהרמה מעורבת חברתית" – אנא לחצו כאן.
***
אתמול השתתפתי בסיור של מתרגלי דהרמה ביוזמת קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" שפע\ויעלת עם כמה קהילות פלסטיניות בשטחים. ביקרנו בבקעת הירדן והזדמן לנו לחזות במו עינינו בכמה מההתנסויות שהן מנת חלקם היומיומית של הפלסטינים תושבי האזור.
התחנה הראשונה בסיורנו היתה אחד המאהלים בעין חילוה, שהורכב משלוש חושות עלובות למראה, מכלאה לצאן וכמה תרנגולות המתרוצצות בשטח. מצאנו בני אדם נרעשים ומבולבלים, לאחר שקיבלו צו מטעם המושל הצבאי לעזוב את המקום לאלתר ולפנות את השטח מרכוש, ציוד, בעלי חיים ואדם. שום סידור חלופי למגורים לא הוצע להם. הצו חל על מאות דונם שבהם חיים כ-300 נפשות. התאריך המופיע על הצו היה 1.11.2017 אך הוא הגיע לידי האנשים אתמול, כך שהם היו חייבים להתפנות תוך יום, על זקניהם וטפם, צאנם ומעט הציוד שלהם, אי לאן. הנימוק שצויין בצו הוא "צרכי ביטחון".
מהדי, מארחנו דובר העברית, סיפר לנו שהם חיים במקום הזה כבר עשרות שנים ויש בידם מסמכים המעידים על כך. מעת לעת הם מקבלים הודעות מהמנהל האזרחי על כך שהם יושבים על מקומם באופן לא חוקי, אך כשהם מגישים טפסי בקשה לקבל התרי בניה, נדחות בקשותיהם. חפני מספר שנים, סיפר, נאסר עליהם להגיע אל מעיין בקרבת המאהל שלהם, ששימש מקור מים להם ולצאנם. נמנע מהם גם להתחבר לצינורות המים העוברים בסמוך אליהם בדרך אל התנחלות משכיות שהוקמה לפני עשר שנים בקרבתם. לכן הם נאלצים להביא מים מן הרשות הפלסטינית ממרחקים ולשלם עבורם הון עתק.
אביו של מהדי ישב אתנו גם הוא, נסער מאד ופגוע עד עמקי נשמתו מן ההשפלה וחוסר האונים, נואש לנוכח פקודת הגירוש של המשפחות דווקא עכשיו, לפני החורף שיאלץ אותם לגור ולישון תחת כיפת השמים בגשם ובקור, נחוש בדעתו לא לזוז מהמקום הזה שבו סבו ואביו גרו והוא שוכן בו עם משפחתו מאז שנולד, אפילו יאלץ למות שם. הוא הצהיר שהם חיים במקום מבלי לעשות כל רע לאיש, רועים את צאנם וחפצים בשקט ושלום, שרק יניחו להם לחיות את חייהם הצנועים, אך הם סובלים מהתנכלויות מתמשכות ומהצרת צעדיהם, ועכשיו, צו הגירוש!…
תחנתנו הבאה הייתה מאחז "אום זוקה" הנמצא בסמוך לבסיס צבאי . המאחז הוקם באופן בלתי חוקי לפני תשעה חודשים, באזור המשמש כשטח מרעה לבדואים מסמרה (אצלם ביקרנו בתחנתנו הבאה). למרות שהמאחז הוא בלתי חוקי, המדינה הניחה צינור לאורך 5 ק"מ המביא אליו מים מההתנחלות חמדת, ואסרה על הבדואים מסמרה לרעות בשטח בנימוק שזהו "שטח אש". נימוק זה לא תקף לגבי המתנחלים הרועים את עדריהם באופן חופשי באותו שטח ומתנכלים באלימות ואיומים לבדואים הבאים לרעות בו את הצאן.
בעודנו עומדים שם, הגיעה אלינו קבוצה של כמה חיילות בליווי קצינה ונשאלנו למעשינו בנימוס, כשאנו מוזהרים שאם בכוונתנו להצטרף אל הבדואים ולסייע להם לרעות את עדריהם הם יאלצו לפנותנו מהשטח. כששאלנו מדוע נאסר על הבדואים לרעות בשטח נענינו שזהו שטח אש. כשתהינו האם המתנחלים אינם מסתכנים ברעותם את עדריהם באותו שטח, הוצע לנו להפנות את שאלותינו לדרגים יותר בכירים . על השאלה האם לא עולה בהן צל של פקפוק בדבר מוסריות הפקודות שהן ממלאות ענו, שתפקידן אינו לחשוב אלא רק למלא פקודות .
משם הגענו למאהל סמרה, שמונה שבע, שמונה חושות. התארחנו באוהלו של פאוזי, ולקבוצתנו הצטרפה אחת מחברות דהרמה מעורבת חברתית שבדיוק חזרהמליווי הרועים שיצאו למרעה בשטחים ה"אסורים". היא הייתה נרגשת ומטולטלת מן האלימות והאיום שחוותה מצד אחד המתנחלים מאום זוקה שבאו כדי לסלק אותם מהשטח.
פאוזי סיפר לנו שבמקום חיות כ-70 נפשות עשרות שנים לפני שהוקמו ההתנחלויות במקום. בהיעדר בית ספר מקומיהילדים לומדים בעיירה טובאס . במשך תקופת הלימודים שוהה אשתו עם ילדיהם בטובא והוא נשארבגפו במאהל ולטפל בצאן. מאז שהוקם מאחז אום זוקה נאסר עליהם לרעות בשטחי המרעה שלהם בנימוק שאלה הם שטחי אש, אך מעיון בתצ"א של שטחי האש ראינו בבירור ששטחי המרעה נמצאים מחוץ לתחום. לא שזה משנה במשהו, שכן אין להם למי לפנות בצר להם. המתנחלים המתנכלים נהנים מסיוע הצבא והיו מקרים בהם הופקע עדרי צאן של רועים שהגיעו לשטחים ה"אסורים".
גם פאוזי, כמו מהדי ואביו, הצהיר שכל רצונם לחיות בשקט ובשלום אולם מאז בואם של המתנחלים לאזור הם חיים בפחד מהתנכלויותיהם והוא מודאג מכך שאמו הזקנה הגרה בגפה עלולה למות מהתקף חרדה אם יתקפו את המאהל.
תחנתנו הבאה הייתה מפעל עשבי התבלין של התנחלות "מחולה", שם נפגשנו עם יהודה, ממקימי ההתנחלות שסיפר לנו שעיקר תוצרתו של המפעל מיוצאת לחו"ל.
יהודה הצהיר שהגיע להתיישב במקום ב-1968, בהתנחלות שהוקמה ביוזמת מפלגת העבודה. הוא רואה עצמו כחלוץ, מגשים נאמן של החזון הציוני, וער לכך שהוא חי לצד אוכלוסייה פלסטינית שעמה הוא נחוש לקיים חיים בסגנון של "חיה ותן לחיות". הוא מודע לקשייהם ותמיד נכון לעזור ולסייע בעת צרה, אולם לטענתו, המציאות אינה כה תמימה כפי שמציגים אותה הבדואים. יש הרבה גנבות והוא בטוח שהם לא רוצים אותנו במקום הזה. יהודה רואה קונפליקט שאינו בר פתרון בין המפעל הציוני והפלסטינים. לדבריו הם אלו שאינם מוכנים לקבל את נוכחותנו באזור ובמדינה, ולמרות נכונותנו לשלום אין לנו פרטנר. מבין השיטין של דבריו מסתמנת נימה של חוסר הסכמה עם המדיניות של הממשלה הנוכחית למרות שדבר לא נאמר במפורש. לטענתו הוא מנסה לסייע לפלסטינים באזור כמיטב יכולתו במציאות הקיימת, וגם להרגיע את התלהמות הבחורים של נוער הגבעות.
יצאתי מהסיור בתחושת כאב עמוק וחוסר אונים לנוכח זעקתם של אותם אנשים שקופים, חסרי חשיבות, חסרי פנים ומשוללי זכות קיום. נזכרתי בספר האזרחות שממנו סייעתי בעבר לתלמידי להתכונן לבחינות הבגרות. אחד הפרקים המופיעים בו הוא "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", שבו מוזכרות הזכות לכבוד, למגורים, לפרנסה ולחופש תנועה. כולן נשללות מאנשים אלה החיים באזור מזה דורות, וזאת בשם "המפעל הציוני" כפי שכינה זאת יהודה. נחמתי היחידה הייתה שישבתי איתם, שמעתי את סיפוריהם, התבוננתי בעיניהם וראיתי אותם. הכאב המלווה אותי הוא כאב המחייה את הלב ופותח אותו לרווחה.
