קטגוריה: כללי

מספר מבואות בתרגומי, מתוך ספרו היפה של סימון בלקברן: Being Good: A Short Introduction to Ethics (Oxford University Press, 2nd edition, 2021). 

זה ספר מעניין ואקטואלי, במיוחד בשיקום גישה ריאלסיטית, או מעין ריאלסיטית, להבנת תפקידם של משפטי מוסר. באקלים הרלטיביסטי הנוכחי טוב לדעת שיש כאלה שלא וויתרו על קטגוריות כראוי ופסול. 

——–

• כבני אדם אנו בעלי חיים אתיים. איני מתכוון לכך שאנחנו מתנהגים טוב במיוחד באופן טבעי, וגם לא לכך שאנו אומרים זה לזה מה לעשות בכל רגע ורגע. אנו יצורים אתיים מעצם היותנו יצורים מדרגים ומעריכים, משווים ומתפעלים, טוענים ומצדיקים. […] האופנים בהם אנו מגיבים לאירועים מושפעים מתחושת האחריות שלנו, אם אכן ישנה כזו; מנוכחותן או היעדרן של אשמה ואף בושה, ומתחושת הערך העצמי ויכולתנו להעריך את מי שאנו באים עמו במגע. (עמ' 4).
• פילוסופיה אינה התחום היחיד העוסק במערבולות האקלים המוסרי של ימנו. אך השתקפויות העיסוק הפילוסופי האתי מבטאות שאיפה ייחודית: הניסיון להבין את מעיינות המוטיבציה, התבונה והרגש המניעים אותנו. כך שהניסיון הפילוסופי האתי הוא באיתור והנהרה של רשתות הכללים, או ה'נורמות', המאפשרות את חיינו יחד. פעמים רבות, השאיפה הפילוסופיה היא לנסות ולמצוא את המערך שעומד בבסיס ערבוביית העקרונות והתכליות שאנו מכבדים או טוענים כי אנו מכבדים. כלומר הניסיון הפילוסופי בחקר האתיקה הוא פילוסופי מעצם היותו מעשה של גילוי עצמי. (עמ' 5). 
• אל לנו לזלזל במיתוס. מיתוסים מעניקים דוגמאות עתיקות וסמלים שמזינים את הדמיון שלנו, בעיקר באשר ללבטים מוסריים. המיתוס הוא מאגר האוֹצר בתוכו את ניסיונותיה האינסופיים של האנושות להתמודד עם עובדת המוות, עומקה של תשוקה, רגעי אושר וכן עם נוכחות הטוב והרע. […] השקפה כזאת מלמדת כי הדת והמיתוסים הדתיים אינם הבסיס לתורות אתיות, אלא משמשים כחלון ראווה לאוצר הרגישויות וריבוי ביטוייה הסמליים של האתיקה.  (עמ' 17-18). 
• כבני אדם, אנו נתקשה מאד לחיות ללא אמת מידה מוסרית כלשהי שתתכן הסכמה לגביה. במובן זה, אתיקה היא אינה בגדר מוסד, חקיקה או רגולציה, בעלי מטרות נסתרות ומרושעות שעלינו לחשוף אם ברצוננו לזכות בחירות. אתיקה אינה יצור שנולד מתוך קונספירציה נסתרת "שלהם": החברה, המערכת או הפטריארכיה. בהחלט, ישנם מוסדות, כמו הכנסייה או המדינה, שעשויים לבקש ולהגדיר מהן אמות המידה האתיות המשותפות. עלינו לעמוד היטב על מהותה של  המורשת העתיקה של מוסדות אלה, טיבה ותפקידה, כדי להבין את המצב העניינים הנוכחי. אבל זה רק כיוון אחד בבירור האתי ואינו יכול לבטא את סוף החקירה האתית. (עמ' 52-53). 

–

כמה הרהורים על מצוקה כלכלית בעקבות התכתבות עם קוראי האתר, שהיו אדיבים ופתוחים דיים כדי לשתף אותי במחשבותיהם. 

1 – יש קשר בין חסך ואף עוני ליכולת הערכה. יש זיקה עמוקה בין היכרות קרובה עם חוסר להערכת המעט שיש. ההערכה הזו, המקפלת בתוכה הכרת תודה על שישנו, אינה אידיאליזציה רומנטית למעלה רוחנית נוסח "העשיר השמח בחלקו". ההערכה שאני מדבר עליה היא פרי תובנה ריאליסטית כי המעט שיש לנו, כל אותן וודאויות זעירות הרוקמות את שבריריות היום-יום, יכולות להילקח באחת. לכן אנו מעריכים אותן. מצבי חסך מתמיד ועוני מבהירים שלהיות מסוגל לומר על משהו ש"הוא יקר לליבי", פירושו להכיר בכך שעצם קרבתו מוטלת בספק; שהיקר ביותר לנו הוא גם החומק ביותר מאתנו, בדיוק מפני שרירותיות קרבתו. יתכן ואחד מהדברים שמאפיינים אהבה הוא הכרה בשרירותיות הזו והנכונות להתקרב למרות, ואלי בזכות, ידיעתה. 

2 – מצבי חסך ועוני נוטלים מאתנו את טווח הטעות. אין "שוליים" של ביטחון וכל שגיאה או חריגה גוררת אחריה השלכות כבדות, לעיתים לא פרופורציונאלית. היעדר השוליים הוא היעדר האפשרות לטעוּת. היעדר האפשרות לטעוּת הוא גיוס מתמיד לתחזוקת ההווה. בצורה קפקאית ממש, עוני הוא מאבק מתמשך שעניינו תחזוקה מתמדת במטרה להימנע משגיאה. עוני הוא הימנעות שהופכת תכלית בפני עצמה. נהיים מאד מיומנים במציאת הצדקה לצמצום נוסף. צמצום שהופך עם הזמן לוויתור.

3 – היעדר השוליים מבהיר כי עוני אינו רק היעדר משאבים, אלא היעדר האפשרות לדמיין עתיד אחר. זאת מפני שדמיון מצריך את טווח הטעות. עוני מבייש את האדם מפני שהוא נוטל ממנו את אפשרות הדמיון והתהייה בדבר עתיד אחר. אחד המשאבים הנחוצים ביותר ללב האנושי הוא התכנותו של עתיד, כלומר ההנחה שיש משמעות לקשיים אותם אנו חווים וכי מחר יכול להיראות אחרת. עוני ממושך חותר תחת מתן אמון במחר. חסך גדול ועוני מדלדלים את משאבי הרוח והריק שנוצר מתמלא במאגרים אחרים כמו תקוות שווא, התכחשות וטינה עצמית.

4 – כיום יש פיתוי גובר והולך להאשמת הקורבן, בעיקר לאור מצוקה כלכלית. אנו חיים בעידן שמאדיר את ה- Self-made man שיודע מה שהוא רוצה ולוקח אותו. האידיאולוגיות המובילות כיום, למשל רנסנס השמרנות ומגמות ליברטיאניות, נוטות להאדרה של אידיאליזם סובייקטיבי השולל את השפעת הנסיבות החברתיות והכלכליות על יצירת מצוקה כלכלית, ומשליך את האשם על תודעתו או גישתו הפנימית של העני. מקס ובר כתב על כך כבר ב"אתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", אך כיום מצבו הכלכלי של אדם נחשב לעדות להלך נפשו ומצב תודעתו, גם בלא קשר לתפיסתו התיאולוגית. אתה עני? זה "עליך". אני חושש מאד מביזוי גובר והולך של מצבי מצוקה בכלל ועוני בפרט, מתוך התכחשות או הקטנה מכוונת לנסיבות הכלכליות והחברתיות שמחוללות אותם.

הפילוסוף האמריקאי קורנל ווסט נוהג לומר בהרצאותיו: "הקריטריון לאמת הוא לתת לסובלים לדבר". במיוחד בימים כשלנו, בין גלי מגפה עיקשים, חוזרים ונשנים, טוב להטות אוזן ביתר שאת. 

–