מאמר מחקרי שכתבתי פורסם בכתב העת Contemporary Buddhism. המאמר דן במונח 'הִישִיריוֹ' 非思量 ("מעבר לחשיבה", ניתן גם: "בלא חשיבה") – אחד מהמרכזיים בהגותו של מורה הזן דוגן, בן המאה ה-13. במאמר אני מנתח מגוון פרשנויות מודרניות פנים-ממסדיות לסוטו-זן.
פרשנויות אלה מראות כי בעוד ישנה הנטיה הלגיטימית לנסות ולהבין את המונח 'הִישִיריוֹ' ככזה המבטא את תרגול הישיבה בבחינת הלך הרוח המאפיין אותה, הרי שפירושו הבסיסי ביותר הינו בבחינת ביצוע מדויק ושלם של פעולת הישיבה, של הפעולות המכוננות את חייו של נזיר הזן. לשון אחר: מבחינת הפרשנויות הפנים-ממסדיות (אורתודוקסיות), הרי שכל תוכנו של המונח "מעבר לחשיבה" אינו מצב פסיכולוגי כזה או אחר, אלא הגשמה מלאה של פעולה בעולם. בישיבתו, תלמיד הזן אינו עוסק באופן אקטיבי בחשיבה, אך גם אינו נמנע מחשיבה. כפי שנאמר חזור ואמור: התלמיד "לגמרי יושב".
עם כל זאת, יש לציין כי המונח 'הִישִיריוֹ' אינו המצאה של דוגן, אלא מופיע במגוון כתבים מהאיאניים וכן בספרות הצ'אן – ממנה דוגן נוטה לצטט תדיר. כאן מעניין לראות כי בעוד המונח אכן שימש למען תיאור הלכי הרוח של המתרגל בעת ביצוע הצורות השונות של תרגולו, הרי שעבור דוגן – והמסורת הפרשנית שממשיכה את הגותו – פירושו של המונח הובן קודם כל מבחינת צידוד בצורה מסוימת, בעבודה ועשייה. במובן זה, כל תוכנו של מונח אפיסטמולוגי מובן כהצבעה על האונטולוגי.
כמובן, אין משמעות הדבר שהיבטים פסיכולוגיים נעדרים מסל המשמעויות הכרוכות במונח, אך בעוד הנטיה הפרשנית השכיחה היא לראות בו כבעל זיקה טבעית לאפיסטמולוגי, הרי שזיקתו המיידית (ואולי אף הראשונית) היא לאונטולוגי, ואף במובנה העמוק כאתיקה – האופנים בהם האדם פועל בעולם. במובן זה, "הישיריו" חושף בפנינו את הדיאלקטיקה המתמדת ששרויה בין היבטים נפשיים ובין כאלה גופניים, בין רטוריקה כמעט מיסטית של "הליכה אל מעבר" שכל משמעותה היא חווייתו המלאה של מצב ההווה.
במאמר מוסגר אציין כי הדיאלקטיקה הזו שנעה תדיר בין 'ריקות' ו'צורה', מזכירה לי את אחד מניסוחיו הצלולים של הרמב"ם בדבר התגלות האל למשה. כאן מתערערים תאריו של האל עד כדי כך שמשה נותר אך ורק עם תארי פעולותיו של האלוהי: "אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשגתי ובידיעת תארי, והכוונה למעשיו" (מורה נבוכים ג', נ"ד). גם במקרה זה הדבר היחיד שפורץ את דמיונותיו של האדם את דרכו (תהא אשר תהא), זהו עולם הפעולה והעשייה.
המאמר פורסם תחת חומת תשלום, אך בעלי גישה למאגרי המידע של אוניברסיטאות/מכללות יכולים לקרוא אותו כאן.
עבור מי שמתקשה או לא יכול להתחבר – אני מעלה גרסה מוקדמת למאמר שניתן לקרוא על ידי לחיצה על הקישור הבא:
אחד ממפעלי התרגום הגדולים והמרשימים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה הפילוסופיה הבודהיסטית הוא תרגום לאנגלית של אוסף חיבוריו של מורה הזן היפני דוֹגֶן, בן המאה השלוש-עשרה.
כידוע למי שעוקב אחר רשימות הבלוג, חיבוריו היפנים של דוגן אוגדו בשנים שלאחר מותו לכדי אוסף ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" ("אוצר עין הדהרמה האמיתית" 正法眼蔵), וזכו לעניין מחודש בקרב חברי האקדמיה היפנית החל מסוף המאה ה-19. כאמור, ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" הוא אסופת כתביו היפנים של דוגן. פרט אליו קיימים גם אוספי השירה הסינית והיפנית שכתב, אוסף הלכות הנזירות שערך וגם שתי אסופות רחבות של דרשותיו לתלמידים. סגנונו הפואטי, רוחב יריעת כתביו וחדות התבטאויותיו — כל אלה גרמו ברבות השנים לכך שתורתו, וצורת התרגול שניסח, הפכו לפופולאריות מאד, גם במערב.
בסוף שנת 2011 פורסם תרגום מקיף לאנגלית של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" בשני כרכים ובהוצאת Shambala. לפני כשנה זכה התרגום להדפסה מחודשת במהדורת כרך אחד. עורך האוסף הוא אמן הקליגרפיה טַנַהַשִי קַזוּאַקִי, אחד מגדולי המתרגמים של פילוסופיה אסיאתית לאנגלית בעשורים האחרונים. מבין תרגומיו הרבים: אסופות קודמות לכתבי דוגן, אוספי שירה יפנית קלאסית וכתבי סוטרות שונות (הנה רשימה).
טנהשי
במאמר ביקורת שראה אור החודש במגזין "Philosophy East and West" אני מציע כמה התבוננויות על תרגמו המרשים של טַנַהַשִי. גילוי נאות: היכרותי עם טַנַהַשִי החלה לפני כמה שנים כאשר נעזרתי בו כדי לקבל לידי את זכויות התרגום לשירתה של מיטסו סוזוקי, ומאז אנחנו שומרים על קשר. הוא זה שחיבר ביני ובין סוזוקי, ואני אסיר תודה על כך (בלשון המעטה).
לכן שמחתי על ההזדמנות לכתוב על אודות תרגומו את ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ", גם בידיעה שזו מלכודת לא קטנה כלל. הרי כיצד ניתן לסכם תרגום מקיף שכזה בשלושה עמודים? כיצד ניתן להתדיין בדבר הכרעות תרגומיות של תמות כה חמקמקות בלא בחינה מקיפה? מיד עם הסכמתי לכתוב את המאמר הבנתי שחיבור שמתיימר לומר דבר מה קטגורי בדבר תרגום מקיף שכזה יכול להתגלגל מהר לכדי מלל פשטני, שלא רק יעשה עוול למאמצי המתרגם, אלא עלול להרחיק את הקהל מהחומר עצמו. אכן, לכתוב דבר ביקורת על אודות תרגום נדמית לעיתים כמשימה לא פחות מאתגרת ממעשה התרגום עצמו.
לבסוף החלטתי להתחיל את המאמר בכמה נקודות ביקורת טכניות, כמו למשל אופן עריכת התרגומים במהדורתו של טַנַהַשִי אל מול מהדורות יפניות מודרניות של ה"שוֹבּוֹגֶנְזוֹ" (מה שנקרא "תרגום ליפנית מודרנית" 現代訳語). עם זאת, את קדמת הבמה הותרתי לכמה הגיגי ביקורת על אודות "המטפיזיקה התרגומית" (אם לכנות זאת כך) של טַנַהַשִי.
הנה כמה דוגמאות קצרות לכוונתי: טַנַהַשִי משתמש במילה Enlightenment כאשר דוגן מציין את המילה 涅槃 (שפירושה "נִירוַונַה"). טַנַהַשִי משתמש שוב ב- Enlightenment כשדוגן מציין את המונח さとり (תובנה, התעוררות, הבנה). במיוחד התפלאתי על כך שטַנַהַשִי תרגם את המונח החשוב 証 באותו האופן, כ- Enlightenment. "אור" ו"אור" ו"אור" והמתרגם אינו ער לכך.
הסימנית 証 — פירושה "הוכחה" או "אישור", מה שניתן לתרגם לאנגלית כ- Verification או Affirmation. אני מוצא כי הכפפת המונחים האלה לדימוי של "הארה" או "אור" אינה רק זרה להגותו של דוגן, אלא מלאכותית במידה רבה להגות הבודהיסטית בכללותה. מן המיותר לציין שהאתימולוגיה של המונח ניִרוַוַנה אינה עוסקת בתאורה.
נקודת ביקורת נוספת היא בדבר שימושו של טַנַהַשִי בצמד המילים "going "beyond כתרגום למונחים פילוסופיים שדוגן מנסח על לשון השלילה. לדוגמה: המונח החשוב 不生 ("הלא נולד"/"הלא מתהווה") מתורגם אצל טַנַהַשִי כ- Beyond birth, וגם המונח המשלים 不滅 ("הלא נכחד"/"הלא מת") מתורגם כ- Beyond death. אני מוצא שתרגום כזה זולג אל המיסטי — דבר שיכול להסתיר את משמעותו המילולית המדויקת יותר גם אם המצומצמת יותר (לכאורה).
עבור דוגן, התופעות "אינן מתהוות ואינן כלות" (כפי שנאמר ב"סוטרת הלב"), ורק מבחינה פרשנית ניתן לקבוע כי הן "מעבר להתהוות ומעבר לכליון". הפרשנות הזו טובה בעיני, אם כי בכל הקשור לתרגום דבריו של דוגן הייתי נצמד אל המילולי. ובכלל — טוב להותיר מונחים שמנוסחים על דרך השלילה בשלילתם. שלילת התארים, וסלחו לי על הקפיצה הבוטה למחוזותינו, יתכן ואכן מבשרת על אודות אשרורם המיסטי ("הסימן שהוא בלא כל סימן"), אך היא קודם כל שלילה. כך שלצקת תוכן חיובי לטרמינולוגיה שלילית זו כבר טענה פרשנית מלאה ולא תרגום.
ניתן לאתר אצל טַנַהַשִי מגמה "לצבוע" את הפילוסופיה של דוגן בגוונים מטפיזיים, שלא לומר מיסטיים. לעניות דעתי כאן גם הנקודה בה טַנַהַשִי סטה מעבודת התרגום וביסס את אופי עבודתו בעמדה הפרשנית. כמובן, כל תרגום מכיל גוון פרשני, אך אצל טַנַהַשִי לא מדובר בגוון כי אם במגמה. וזה מעט בעייתי. טוב היה להותיר את המונחים החשובים האלה (ויש עוד – ראו במאמר) בפירושם המילולי, ואילו להותיר את הפרשנות העודפת לזירה אחרת.
מורה הזן דוגן
יתכן והמאפיין המרכזי למה שמכונה "הפילוסופיה של דוגן" (道元の思想) הוא הריאליזים הקשה שלו. ריאליזם כל כך חד וחסר פניות, עד כי גרגר האבק, קערת הנדבות, כוס התה, גלימת הנזיר, מכת המקל — כל אלה הם "ההגשמה המלאה כולה". אהבה קשוחה שכזו.
הריאליזם הזה כה עמוק, עד כי הוא הולך אל "מעבר לריאליזם" ומבסס עצמו כמיסטי. אך התנועה הזו "אל מעבר" לריאליה לא צריכה להשפיע על התרגום של המונחים עצמם. יש להותיר את הפרשנות למקום אחר, ולאפשר לקורא לתהות על קנקנו של דוגן. הרי הוא כתב בצורה כה רבת-פנים גם מסיבה זו: להותיר את הקואן חי גם בכתב.
כאמור, אני לא טוען שלא ניתן לאתר צביון מיסטי או מטפיזי בהגותו של דוגן — וודאי שניתן ובמיוחד ב"שובוגנזו". אך בדיאלקטיקה הנהדרת של הגותו, אותו צביון מיסטי הוא הממד שמשיב את הקורא אל הקונקרטי והמיידי — אל המציאות כפי שנוכחת כעת. הפשטות של הקונקרטי היא-היא המיסטי, והמיסטי אינו אלא מה שניצב מולי עכשיו.
כך שאולי הגדרתו של דוגן כ"מיסטיקן ראליסט", כפי שהציע חוקר הזן הִי-גִ'ין קִים, הולמת. אך לא רק בעבור אפיון הגותו, אלא גם כמתודה לתרגום אוצר המילים שבו ניסח את משנתו. ההכרעה האם לתרגם יותר לכיוון המילולי או לכיוון הפרשני — ניווט בין מגמות אלה הוא הקואן החוזר והנשנה של המתרגם.
האחד טען כי אין כל צורך להיות אדם הגון אלא ישנה רק ההכרעה, החוזרת ונשנית, ללכת בדרך של הגינות, ואילו האחר טען כי ההגינות היחידה שניתן למצוא היא זו שמוגשמת בפועל, ממומשת הלכה למעשה.
האחד טען כי אין כל דרך לנמק מדוע אדם בוחר ללכת בדרך חיים כזו ולא אחרת, ואילו האחר טען כי לכל החלטה ישנן אין-קץ הנמקות, ולכן לא ניתן (ולא ראוי) לאחוז באחת כבלעדית. האחד טען כי דת אינה כלי, אמצעי, מכשיר או שיטה שבאה לחלץ את האדם מתוך סבל העולם, אלא היא החלטתו של האדם כיצד יחייה את חייו כאן, בעולם הזה. האחר טען, באופן דומה, כי המעשה הדתי הוא זה שמגשים, בפועל, את האידאל שהמאמין חפץ לממש. האחד טען כי מהות האמונה היא שמירת המצווה "לשם קיום המצווה", ואילו האחר טען כי "בודהה הוא מי שנוהג כבודהה".
הראשון הוא ישעיהו ליבוביץ, והשני הוא מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶּן. זו לא קלישאה – השניים אכן רחוקים זה מזה "כמרחק מזרח ממערב", דבר אשר מעמיד בסכנה מתודולוגית ברורה כל ניסיון לומר דבר מה "השוואתי" על אודותיהם, וגם אם אכן נאמר – מה ערכו? מה חשיבותו?
אני בהחלט מרגיש כי ישנה חשיבות להשוואה וכי ישנו ערך לדיון המשווה. במקרה הספיצי של ליבוביץ ודוגן, השנים מצגיים צורת ניסוח – מתודה מסויימת בה הוסבר המעשה הדתי שעומד בלב הגותם – והדימיון בין המתודות האלה, אסתטיקת הניסוח עצמו, מאפשר דיאלוג בין שתי מערכות אמונה שונות לחלוטין. בעוד סביר להניח כי ליבוביץ היה זועף על עצם ההשוואה בינו לבין הוגה זן-בודהיסט, הרי שנראה כי דוגן היה פשוט ממשיך לשבת לו שם על כרית. לא ממש מתרגש.
בהרצאה שאעביר בכנס בשבוע הבא ב"כנס היהודי-אסייאתי ה-3" באוני' חיפה, אדבר על נקודה אחת משותפת לשני ענקי הרוח האלה – נקודה אותה אני מכנה "ריקון ההנמקה במעשה הדתי". כפי שידוע לרבים אשר עוקבים אחר בלוג זה, מורה הזן דוגן שעון על המסורת הארוכה של המחשבה המהאיאנית ותורת הריקות אשר בליבה, והוא זה אשר ניסח את תרגול הישיבה במדיטציה במונח של "אך ורק ישיבה". ישעיהו ליבוביץ, לעומתו, חי בסיטואציה היסטורית ותרבותית אחרת לגמרי, אך גם הוא שעון על תורה מכוננת ו"מרוקנת" בהגות היהודית – היא תורת שלילת התארים של הרמב"ם.
בהרצאה אציג דיאלוג אפשרי (והוא אכן אפשרי) בין שני ההוגים האלה דרך עמידה על צורת השיח המתודי שלהם, והאופן בו נסחו את טענותיהם בדבר בלעדיותו של המעשה על פני ההנמקה; עדיפותה של המלאכה על פני הפילוסופיה.
כמו כן בכנס עוד הרצאות רבות שכדאי לבוא ולשמוע – באמת הזדמנות טובה לפגוש אנשים מעניינים השרויים במלאכת הקודש של מציאת נתיבי דיאלוג אפשריים, מזרח ומערב.
אחד מסיפורי הזן הידועים והמרכזיים למסורת נקרא "המכובד מחזיק בפרח" (יפנית: סֶסוֹן נֶאנְגֵה 世尊拈華), או בשמו השני: "מחזיק בפרח-מחייך" (נֶאנְגֵה מִישוֹ 拈華微笑). הסימנית 拈 פירושה "להחזיק בקצות האצבעות", או לאחוז בדבר מה בצורה עדינה, כך שניתן לתרגם את כותר הסיפור גם באופן שכזה.
הסיפור, שנחשב בחוגים מסורתיים לסיפור הזן הראשון, מופיע בכמה אוספי קוֹאָנִים שנפוצו בסין ויפן לאורך ההיסטוריה. הגרסה המוקדמת ביותר שאנו מכירים מצויה בטקסט הסיני בעל השם הקצרצר: "סוטרת מלך רקיע-בראהמה אשר שאל את הבודהה בעבור השקטת ספקותיו" (או ביפנית: דָּאִיבוֹן טֶנְ'נוֹ מוֹן בּוּטְסוּ קֶטְסוּ גִיקְיוֹ 大梵天王問佛決疑経). לא ידוע מתי והיכן נכתב הטקסט, אבל ברור כי הסיפור, שמופיע בו, היה משמעותי דיו כדי להופיע גם בכתביו של צִ'יסוֹנְג (סינית: 契嵩) – מלומד צ'אן ידוע מהמאה העשירית. בנוסף לכך, הסיפור מופיע בכמה אוספים המשויכים למסורת הקואנים של "העברת המנורה" (למשל: 建中靖国續燈録 מהמאה האחת-עשרה).
כיום הסיפור "חי" בצורת הגרסה שמופיעה באוסף הקואנים ה"מחסום ללא שער" (מוּמוֹן קָאן 無門関) מהמאה השלוש-עשרה, וכן בגרסת ההקדמה לאוסף "רשומות מצוק הכחול" (יפנית: הֶקִיגַאן רוֹקוֹ 碧巌録) משנת 1125. בנוסף, הסיפור מופיע באסופת "העברת האור" (יפנית: דֶנְקוֹ רוֹקוּ 伝光録) של פטריארך הסוֹטוֹ זן – קֶיזַאן זֶנְגִ'י – בן המאה הארבע עשרה.
הנוסח שמופיע להלן הוא תרגום שערכתי אל מול הטקסט היפני, ובצמוד למקור הסיני, כפי שמופיע במהדורה המדעית של ה"מחסום ללא שער", בעריכתו של נִישִימוּרַה אֶשִין (יפנית: מוּמוֹן קָאן יאַקוּצ'וּ 無門関訳註, ותודה לחברי ד"ר ארז יוסקוביץ' שהכיר לי את המהדורה הזו). מצורפים כאן גם תגובתו של מוּמוֹן – עורך האסופה – וכן בית השיר שכתב לסיום.
***
המחסום ללא שער. מקרה שישי.
פעם, כשהמבורך שהה במצוק הנשרים, הוא החזיק בפרח [ונופף בו קלות] אל מול האסופה. כולם התבוננו בציפייה דוממת, ורק מָהַאקַאשְּיאפָּה חייך חיוך גדול. המבורך אז אמר: "לי אוצר עין הדהרמה האמיתית, תודעת נירוואנה המופלאה, צורה שבלא צורה, שער דהרמה מופלא. לא מבוסס על מילים ומשפטים. העברה מיוחדת מחוץ לכל לימוד. [את זה] אני מפקיד כעת אצל מָהַאקַאשְּיאפָּה".
מוּמוֹן אמר:
גָּאוּטָמַה [בודהה, א.ב] הזחוח – את הטוב הפך שפל. מכר בשר כלב במסווה של בשר כבשה. הוא אמנם מצא זאת ראוי, אך נניח וכל הנאספים היו גם הם מחייכים – כיצד אז היה מוסר את אוצר עין הדהרמה האמיתית? ונניח ומָהַאקַאשְּיאפָּה לא היה מחייך כלל – כיצד אז היה מפקיד זאת אצלו? אם תאמר כי אכן ניתן להעביר את אוצר עין הדהרמה האמיתית, אז הזקן בעל פני הזהב אינו אחר מאשר כפרי המקבץ בפתח העיר. אם תאמר כי לא ניתן להעביר זאת, אז כיצד מָהַאקַאשְּיאפָּה הוא היחיד שאושר?
מומון אמר בשיר:
אוחז ומנופף בפרח הנה זנבו נחשף מָהַאקַאשִּיפָּה מחייך בני אדם ואלים בלא מענה
כאן אני רוצה להתייחס במיוחד לחלקו הראשון של המקרה, כפי שמופיע בגרסת ה"מחסום ללא שער".
הסיפור מציג בפנינו את הטענה הבסיסית לאסכולת הזן, ואולי אף לבודהיזם המהאיאני בכללותו: מילים הן כלי יעיל, אך אינן ממצות את המציאות. גאוניותו של הסיפור היא בכך שהחוויה המתוארת היא כל כך פשוטה, עד כי הקהל אשר צפה בה לא הבין – או לא רצה להאמין – שהיא עצמה העניין. בעוד כולם ציפו שהבודהה יאמר משהו, הרי שהוא ביצע משהו.
הבודהה הושיט פרח אל מול האסופה וזו הייתה כל דרשתו. הוא לא הסביר, לא נימק, לא תאר או פרש את מעשיו, אלא הותיר את האסופה אל נוכח המציאות הזו – פרח.
כאן אנחנו עדים למגמה רעיונית ומעשית מרכזית למסורת הזן, לאורה המורה מלמד את התלמיד על ידי הצבעה והדגמה, ולא (רק) על ידי הנמקה וביאור. בודהה הדגים נוכחות, ולא פרש אותה במילותיו. במובן זה, הלימוד הזן בודהיסטי אינו אינפורמטיבי או אינטלקטואלי, אלא הוא הצבעה על המציאות כמות שהיא. הוא נוכחות במציאות, על כל פניה, ולא ניסיון תמידי לסכם או לבאר אותה.
האם ניתן לבאר פרח? האם ניתן לסכם את האביב? האם פרח דורש כלל הנהרה? האם המציאות מבקשת שנתיר את מורכבותה במילים, או שנגיע למסקנה מחולטת? האם מילים – במידה וכבר נאמרו – מקרבות אל המציאות, או שמא מרחיקות? ומהיכן נובע הרצון הזה, לבאר את מה שאנו חווים? הרי בודהה הניף פרח – מה לא ברור?
מָהַאקַאשְּיאפָּה
מסורת הזן ידועה בהיותה מושפעת בצורה רבה מתורתו של ההוגה ההודי נגארג'ונה, בן המאה השלישית. כפי שכתבתי כאן בעבר, נגארג'ונה הצביע על מוגבלותה של השפה ועל עובדת הרצון, האנושי כל כך, לארגן על ידי השפה את אותה מציאות החורגת מכל "ארגון". כזכור למי שעוקב אחר הרשומות בבלוג הזה, נאגארג'ונה תאר את השפה כ"ריקה" מכל תוקף מוחלט, והמשיך והראה כי כל תופעה במציאות, כולל הרעיונות שבראשינו (גם הם שפה), הינם "ריקים".
חשוב להדגיש כי מהלכו של נגארג'ונה לא ביטל את השפה או את המימד השכלתני לקיום, אלא הצביע על מוגבלותם. נגארג'ונה לא טען כי שתיקה היא הפתרון, אלא לימד כי עצם הפירוד בין שתיקה ומלל הוא בעצמו "ריק". הרי השניים תלויים זה בזה. לעיתים יהיה טוב לשתוק אל נוכח פרח, לעיתים יהיה טוב לקרוא בקול: "איזה יופי!".
כפי ששירת ההייקו מראה היטב: מילה יכולה לשתוק, ושתיקה יכולה לרעום. השפה אינה האויב; אינה דבר-מה שיש להכחיד. ההיאחזות בשפה – לעומת זאת – היא המסוכנת, ואליה בהחלט יש לשים לב.
סוג ההוראה או הלימוד המוצגים בסיפורים מעין אלה מכונה "לימוד מלב אל לב" (יפנית: אִישִ'ין דֶנְשִין 以心伝心). בסוג לימוד שכזה המורה אינו יוצק בהכרח מידע לתלמיד, או מלמד אותו את סודות המציאות, אלא מראה כיצד להיות במציאות. כיצד לפעול ולנהוג בעולם.
מימד זה של נוכחות בעולם, ולא פתרון או הנמקת העולם, אפיין את הגותו של נאגארג'ונה והתעצם במסורת הזן לדורותיה (למשל המתרחש בכתבי "החכמה השלמה"). כאן, המילים מקבלות את מעמדן ככלי יעיל ונוח, אך לא כוודאות מוחלטת. אל מול השטפון הגדול של המילים המקיימות את רצף התודעה האנושית – מחשבות על מחשבות וחוזר חלילה – סיפורים כמו הנ"ל מדגימים כיצד ניתן לחתוך את התנועה הזו וזאת על ידי מתן מקום לחוייה עצמה, כולל הספקות השונים לגביה.
לעיתים המציאות מביאה פרחים אל פתחנו. לעיתים גם ענני סערה. ישנם גם פעמים בהם מזג האויר מעונן, ולא ניתן כלל לומר מה בדיוק מתרחש. נקודת המוצא המוצעת לנו בסיפורים מעין אלה היא לראות את מה שקורה, להיות נוכח עם סימני השאלה, ולא להסחף להנמקתם, ניתוחם (העודף) או שלילתם. מָהַאקַאשְּיאפָּה היה אדם אמיץ מאד.
על אודות הסיפור, כתב מורה הזן היפני, קֶייזָאן ג'וֹקִין (1268–1325, 瑩山紹瑾 ), את השיר הבא:
לעץ הדקל העתיק ענפים רעננים וארוכים אך קוצים עִקשים מופיעים גם הם.
