סנקה, בן המאה הראשונה, הוא מהיורשים החשובים למסורת האתית השואבת הן מסוקרטס והן מאריסטו. מן הראשון קיבל ושימר את אידיאל הטוב כערך שלם המספיק לעצמו, ואילו מן השני, ובעיקר מן החיבור "האתיקה הניקומאכית", העריך את חשיבות הצרכים הטבעיים החיוניים לאדם, כחלק מאותו טוב.
עם זאת, ובדומה לקודמיו במסורת הסטואה, סנקה סבר שטובין חיצוניים אינם הכרחיים, וודאי שאינם מספקים, למימוש הטוב במובן של שביעות רצון עמוקה, אותו מונח עתיק – Eudaimonia. עבורו, הטוב כרוך במשמעות ומתן תוקף לחיינו דרך מירוק אופני התנהלותנו וזיקתנו אל האחר, מאשר בעונג פיזי או מנטלי. הטוב והראוי אינם בהכרח תחושתיים – הם כלל אינם ניתנים לידיעה – ולכן גם לא מתחייב גמול כלשהו לצידוד בהם. עבור סנקה, אלה הם ערכים המספיקים לעצמם. כפי שכתב גאון הרנסנס, האיטלקי פרנצ'סקו פטררקה בן המאה הארבע-עשרה: "חשוב יותר לרצות את הטוב מאשר לדעת את האמת".
באחד מהקטעים היפים בחיבורו "על החיים המאושרים" (De Vita Beata), שכתב בשנת 58 עבור אחיו – הסנטור גָליו – נימק סנקה את טענותיו בדבר ערכו השלם של הטוב כנגד סברות הגורסות כי הטוב הוא בהכרח הנעים, המענג או התועלתני. כמובן, סנקה לא היה הראשון לטעון זאת, ואף היו מבין הסטואיקנים שהתבטאו אחרת, אך יש בדבריו להלן ניסוח בהיר לעמדה שהדהדה בתולדות ההיסטוריה של האתיקה. כך כתב:
"אם כן", יאמרו, "הרי גם אתה שוקד על מידות הצדק והיושר רק בעבור שאתה מקווה מהן יתרון הַנָאָה". [ועל כך אענה:] ראשית, אם הצדק והיושר גורמים להנאה, אין זאת אומרת כי שוקדים עליהם בעבור הנאה. אין לומר שהם מביאים לידי הנאה כי אם שהם מביאים אף לידי הנאה. לא שהם מתכוונים לה, כי אם שמשיגים גם אותם בעוד שכוונתם היא אחרת. בשדה שנחרשה לתבואת דגן יכולים לצמוח גם פרחים שונים, מרהיבי עין, אף כי לא בשביל הצמחים הללו חרשו חורשים. אחרת, הייתה כוונת הזורע אחת ונוספו לה תוצאות. כן גם ההנאה אינה שכר ולא סיבה למעשים טובים. כי אם הוספה צדדית עליהם. והם אינם מוצאים חן בעינינו בעבור העונג כי אם במוצאם חן בעינינו נלווה אליהם גם עונג. הטוב השלם מונח ברוח משפטו של אדם ובמצב נפשו הישרה, ואם היא שבעת רצון בעודה מתגדרת בדעותיה, ביושרתה הפנימית ואמיתותה, הרי זכתה בטוב השלם ולא יחסר לה דבר. מחוץ לדבר השלם אין עוד מאומה, כמו שאין דבר אחרי הסוף. לכן טעות מונחת בשאלתכם "מהו הדבר שבשבילו אנו מבקשים צדק ויושר?". כאילו אפשר לבקש דבר שהוא למעלה מהיותר מרומם.
מה אני מבקש מצדק ויושר? אותם בעצמם. אין דבר יותר חשוב, הם שכר לעצמם. הכי אין זה דבר נשגב כשאני אומר לך "הטוב השלם הוא כוח נפש שלא יישבר", עין מיטיבה לראות את הבאות, לב מבין, גוף בריא וחופשי עם נפש אמיצה ונהדרת? הכי תבקש עוד? לאיזו תכלית הם אלה הדברים? מה אתה דובר על הנאות כל כך? הן את אושר האדם אנו מבקשים, לא אושר הבטן.
[סנקה. שיחות פילוסופיות. תרגום: אהרון קמינקא. ת"א: דבר ומוסד ביאליק; תש"ג].
המחלוקת העיקשת השוררת בין גישות הרואות בטוב ערך העומד בפני עצמו, ככזה שלא ניתן להכפיפו או לצמצמו לתכונות אחרות (אינטואיציוניזם מוסרי), לבין גישות שסבורות כי אכן ניתן לעשות זאת (למשל ווריאציות של נטורליזם מוסרי), עומדת גם כיום ולא נראה מפלט ממנה.
לכן אני מציע לנסות ולבדוק – כל אחד ואחת בהקשר חייו וחייה – כיצד אנו מנסחים לעצמנו את הטוב והראוי? כיצד אנו מבינים אותם? האם אנו מקשרים את המונחים האלה עם הנעים, הבטוח והמענג, או שמא אנחנו גם יכולים להבין, פשוט מניסיון חיינו, כי לעיתים הדבר הראוי יהיה דווקא הכאוב? ומה מלמדת אותנו הנטייה להכפיף אוצר מילים ערכי (טוב, צודק, הגון וכולי) להקשרים נטורליסטיים, כלומר תחושתיים וחווייתיים? כולנו יודעים כי לעיתים קרובות, הטוב הוא הקשה מנשוא, ולהיפך.
בעצם, השאלה הרלוונטית לנו היא: האם אנו מכירים בטוב שאינו תועלתני, אלא טוב שהוא טוב פשוט מעצם היותו ערך שראוי לצדד בו, או שמא נפלנו במלכודת הצינית העתיקה, זו שמרוקנת ממשמעות מונחים ורעיונות כה בסיסיים לתודעתנו האנושית כראוי ופסול? האם באמת נעלם הטוב מעולמנו הפנימי? האם הפכנו עיוורים לעוול?
לצערי אני חושש כי בעולמנו הרלטיביסטי, התשובה היא שאכן כך. ראו את הנמהרות למרמה; הבחינו בקלות השנאה והקנאות; וכל זאת בעולם שבו יש עושר אדיר (אינפלציה?) בתורות רוחניות. לעיתים נדמה לי כי ככל שהמילה "רוחניות" הופכת פופולרית יותר, כך העולם הופך להיות ציני יותר.
אני מציע כי כל עוד הטוב יוגבל לפשר תועלתני, בעיקר במובנו החווייתי-פרטי, ואינו יובן כערך הראוי בפני עצמו, נתקשה מאד להבין את מה שסנקה כינה "טוב האדם", הרמב"ם כינה "עבודה מאהבה" קירקגור כינה "הוויתור האינסופי" ומסורת "רכב הבודהיסטווה" (בעיקר כתבי "שלמות החוכמה") כינתה כ"נתינה"/"נדיבות".
כל עוד נכפיף את משמעות הדרכים הרוחניות השונות אותן אנו לומדים ולומדות לפשר תחושתי-חווייתי, כלומר לבלעדיות התמורה הרגשית או הפסיכולוגית, נאבד את מה שאיריס מרדוק כינתה "ריבונות הטוב": העובדה שרווחתנו תלויה באימוץ ומתן תוקף לעמדות ערכיות שאינן מכשוריות ואינן תועלתניות, לא פחות מאשר כל תחושה נטורליסטית אחרת. שהרי בסיכומו של עניין, הבסיס למגמות אלטרואיסטיות, שאנו מוצאים בדתות רבות הן ממזרח והן ממערב, הוא ערכי ולא נטורליסטי. עניינו אופן החיים, הרצון והאידיאל המנחה אותנו לפעולה, ולא בהכרח התחושה או ההרגשה המתלוות אליהם. בהשראת סנקה, עלינו להבין כי "אושר" הוא קטגוריה לא פחות ערכית ומוסרית מאשר תחושתית וחווייתית.
אני כמובן לא מתכוון לכך שאין תמורה קוגניטיבית, שהרי כזו יש גם בעת לגימת מים, אלא שמיהרנו לקבל את הקוגניטיבי והפסיכולוגי, כלומר הנטורליסטי, כערך עליון לכל לימוד עומק. עשינו זאת תוך העלמת עין מהתשתית הערכית והאידאית העומדת בבסיס התורות השונות אותן אנו אימצנו בהתאם לרוח התקופה והקונצנזוס הרוחני-תרבותי הפופולרי.
אם נבין כך, אזי מדיטציה (באשר היא) לא תיוותר רק כ"תרגול" לקראת הרגשה כזו או אחרת, טיפוח של תכונות או ניסיון להישג מטפיזי, אלא יתכן שיותר מכל תובן כטקס או נוהג רליגיוזי המזכיר ליושב/ת את הערכים החשובים לליבו ושהחליט לאמץ לחייו. מדיטציה אינה אלא חניכה חוזרת ונשנית, ממש תזכורת חוזרת ונשנית (אגב הפירוש המקורי למילה sati) לערכי המסורת הנתונה עצמה. יתכן ומי שיושב מתוך אמונה כי הוא "מטפח קשיבות" כמעין מיומנות קוגניטיבת גרידא, יגלה עם הזמן כי עצם נכונותנו לשבת היא ביטוי לכך כי הערך "קשיבות" חשוב לו הרבה יותר מפיזור דעת או נהנתנות.
כך גם בנוגע לחמלה: איני סבור כי ניתן "להתאמן" בחמלה. זה כמו להניח כי ניתן להתאמן באהבה. אהבה אינה פרי "אימון", אלא פרי רצון טוב ובעיקר וויתור על שליטה. אהבה היא יחס לא מכשורי. היא נכונות להיות פגיע; להיות מוכן להקריב משהו עבור האחר גם בלא תמורה. כך גם חמלה – היא קודם כל יחס של ענווה ונכונות להשתתף עם האחר בכאבו. לכן אני מציע כי עצם הרצון לממש חמלה, כלומר להיות אדם חומל, פירושו צידוד בעמדה ערכית שהיא, ובכן – חמלה.
שפת הרוחניות העכשווית, המושפעת ממגמות תרבותיות וכלכליות רלטיביסטיות ומכשוריות, הופכת את הקערה על פיה: בעוד רבים סבורים כי הם מתאמנים לקראת הגשמת ערך כזה או אחר, הם לא מבחינים כי עצם השתדלותם לקראת הערך – יש בה כבר מהגשמתו.
פעמים רבות, מה שאנו מחזיקים כתוצאת האימון, ויהיו אלה חמלה, קשיבות, טיפוח סבלנות וכולי, אינו אלא עדות לרצון שלנו להיקשר לעמדה הערכית הבסיסית ממנה נובע מה שאנו מכנים "אימון". כך ששאלה גדולה היא האם אכן קיים כזה דבר שניתן לכנותו "אימון רוחני". אולי הקטגוריה העתיקה "לימוד" נכונה יותר. לימוד רציני, הכורך יחד היבטים נפשיים, הגותיים, אתיים וקהילתיים. הבודהיסטים כינו מערך שכזה במונח marga, כלומר דרך שלמה ורבת פנים. היוונים הקדומים כינו זאת paideia, כלומר לימוד עמוק.
הראו לי אדם שמתאמץ בכנות "להתאמן בחמלה" ואומר לכם כי חמלה חשובה לליבו. ואם אכן חשובה לליבו, הרי שראוי לומר כי יש סיכוי גדול שהוא אכן "אדם חומל". השמיטו את המילה "אימון" והישארו עם הערך העירום. כפי שכתב פלוטינוס, בן המאה השלישית: "מי שאין לו כל חלק בטוב, לא יבקש לעולם את הטוב". כך שלעניות דעתי, מדיטציה אינה מתמצה רק בהיותה טכניקה שעניינה עיסוק בתודעה או טיפוחה. זה מובן מסוים שלה אך לחלוטין לא ממצה. שכן יתכן ומדיטציה, יותר מכל, היא תזכורת טקסית המבהירה את העמדה הערכית אותה ביקשנו לאמץ לחיינו מתחילה. היא עדות לכך שיש מה שחשוב לנו ואנו מוכנים להתאמץ עבורו גם אם לעד יחמוק מאיתנו. שהרי זוהי אהבה.
—
