בסוף חודש דצמבר האחרון השתתפתי בכנס הישראלי השני לשפה, חברה ותרבות באסיה, שנערך באוני' חיפה. כותרת הרצאתי הייתה: "תרגום כתבי דוגן: הרהורים ואתגרים בהכנת כתב היד העברי".
ההרצאה נועדה להציג, גם אם בקצרה ובצורה כללית, את הקשיים הרבים והסבוכים שבעבודת התרגום לכתביו של דוגן, ולמען זאת השתמשתי בפתיחה המפורסמת שכתב דוגן לחיבור "בנדווה" 弁道話 ("שיחה על מלאכת הדרך"), בשנת 1231.
בחלק האחרון של ההרצאה הדגשתי את הנקודות הבאות:
דוגן הצביע פעמים רבות על ההעדר – על המרחב הפתוח אשר חורג מכל ביטוי בשפה. עבורו, כמו קודמיו במסורת הצ'אן, השימוש בשפה הוא אשר מלמד את מוגבלותה של השפה. למידת המילה מבהירה את "ריקותה" של המילה. לכן נאמר במסורת הזן כי הדרך היא "מעבר למילים ומשפטים".
הבלתי ניתן להגדרה, הבלתי ניתן לקוהרנטיות – האיכויות החשובות: "חוסר", "מסתורין", "עומק" ו"עמימות" (יפנית: יוּגֶּן) – כל אלה מאפיינות רבים מכתביו של דוגן.תרגום כתביו של דוגן, אם כך, מצריך ידיעה קרובה של אלמנטים פילוסופיים ואסתטיים אלה. יש לקחת בחשבון את האופנים בהם דוגן עצמו ניסח את דבריו ולהכיר היטב את יחסו המורכב לשפה.
במובן זה, משימתו של המתרגם אינה בהכרח להבהיר ולהנהיר, אלא לשמר את עמימות כתב המקור – להוליד אותה מחדש בשפה המארחת. כאן אני מרחיב את טענתו של וולפגנג איזר (2007-1926, Iser) כי "מעשה הקריאה מותיר לנו לנסח את הבלתי ניתן לניסוח", וטוען בעקבותיו כי הדבר תקף גם למלאכת התרגום.כשדוגן כתב: "כשהדהרמה נטמעת היטב אנו מבינים כי משהו חסר", הוא למעשה הביא לפתחנו כלל גדול לעבודת התרגום: הנכונות לבטא את עמימות המקור. במובן זה, עבודת התרגום היא מלאכה שכלתנית, מעשית אך גם אתית, שכן היא מבטאת את הנכונות לבוא בדיאלוג, להיות מוכן לפשרה, להכיר בחוסר הקוהרנטיות, אך בד-בבד להיות עקשן וחסר כל פשרות.
במילים אחרות: על המתרגם להכיר בכך שלא ניתן לתרגם, אך עדיין לשאוף לתרגום. זו הפשרה הגדולה שעומדת בלב עבודתו: להכיר ב"בלתי ניתן לתרגום" כפי שכינה זאת פול ריקר, ובכך שאכן "תמיד משהו חסר" כפי שהדגיש זאת דוגן. אך פשרה זו אל מול כתב המקור – הפשרה אל נוכח חוסר היתכנותו של מעשה התרגום – תושג רק לאחר שישתדל המתרגם שלא להתפשר בעבודתו.
ניתן לצפות בהרצאה במלואה בוידאו להלן:
ההרצאה זמינה גם כמאמר. ניתן להורידו כאן.
–
